avot-h208

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
השיעור היום מוקדש ע"י מל שוּטֶר לזכרו של אחיו,
הרב חוסף שוּטֶר, הרב אברהם יוסף בן ישראל ז"ל.
יום האזכרה חל מחר, ח' בתמוז.
מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ח (חזרה):
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה אֵין דָּעַת, אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח.
הסברים (המשך):
יט:
אם אין בינה אין דעת: הרמה המעולה של יכולת ההבנה של האדם היא אחת מהתכונות המגדירות את בני מיננו. ניתן להבין את המונח 'בינה' כפעולה של תפיסת מובן, טבע או חשיבותו של דבר. 'בינה' יכולה גם לציין ידע שנרכש בדרך זו. אפשר 'לדעת' משהו באופן שטחי; אבל אי אפשר לטעון לידיעת הדבר אם לא מצליחים להבין אותו: לתפוס את המשמעות המלאה של הדבר הזה.
כ:
הדבר בהחלט נכון לגבי ידע בתחומי הדת והתיאולוגיה הפילוסופית. לדוגמה: התורה [דברים ד לט] מצווה עלינו
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:
אפשר 'לדעת' את הקב"ה בשטחיות – נגיד – מפני שמורינו לימדונו לקבל את קיומו של הקב"ה וגם הורו לנו בעניין תכונותיו. בני אדם רבים – אולי רובם – יישארו ברמת ידיעה זו. ידיעתם את הקב"ה תהיה מה שנאמר להם. אבל ידיעה שטחית כזו אינה מהווה את 'הידיעה' לגבי הקב"ה שהתורה דורשת. אי אפשר באמת 'לדעת' את הקב"ה ללא התחשבות בהשלכות של קיום האלוהים. כאן ה-'בינה' נכנסת לתמונה.
כא:
הרב עובדיה מברטנורו, בפרושו למשנתנו, אומר:
דעת הוא שמוצא טעם לדבר. ובינה הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר, אין בינה. אחר שלא ידע טעמו של דבר כאילו לא ידעו. ומכל מקום הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת:
לי נראה שכאן הרב עובדיה משווה 'בינה' הן עם יכולת שכלית והן עם הבנה אינטואיטיבית – תובנה. והמונח בעברית אכן יכול לשמש בשני המובנים. כך שאפשר שהוא מפרש את משנתנו כאומרת
אם אין יכולת שכלית אין ידע, אך אם אין ידע לא יכולה להיות הבנה מעמיקה.
כב:
אם אין קמח אין תורה: 'קמח' כאן מציין מזון ומחיה. כיצד אפשר ללמוד תורה, ויתר על כן, כיצד אפשר לקיים את מצוות התורה אם אין אמצעים לשמירה על בריאות הגוף ועל החיים? היהדות מעולם לא המליצה על סגפנות. במשנה תורה [הלכות דעות ג א] רמב"ם מצהיר:
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא… ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן…
זו הסיבה שהפלג הספרדי של עם ישראל תמיד התעקשו שלימוד תורה חייב ללכת בד בבד עם מציאת פרנסה. יש להצטער מאוד שבשנים האחרונות הם למדו מאחיהם האשכנזים את האומנות של לימוד תורה בעוד אחרים מפרנסים אותם.
כג:
חכם אחד [קרית ספר, על הלכות מתנות עניים י יח של רמב"ם] אפילו הרחיק לכת עד כדי קביעת החוק כך:
לעולם ידחיק אדם על עצמו ואל יצטרך לבריות [להתפרנס מן הצדקה] דכל שיש בידו לעסוק באומנות [מלאכה, עסק], אפילו יתגלגל בצער, לא קרינא ביה 'די מחסורו' [אין מתייחסים אליו כמי שחובה לתת לו צדקה על פי דברים טו ח]
לתנועה המסורתית