avot-h207

יא:
הסעיף השני שבמשנתנו עוסק בהתאמה בין חכמה ודתיות. עבור הרבה בני אדם חושבים בעידן המודרני זוהי סוגיה רצינית – ולפעמים היא יכולה לגרום לאי-נוחות פילוסופית רבה.

יב:
אנו יכולים להבין את המונח 'חכמה' בהקשר של משנתנו כמורה על ידע וניסיון שבני האדם צברו במהלך חייהם והיכולת שלהם ליישם אותו במצבים חדשים. מילון (באנגלית) ברשת האינטרנט מציע כאחת ההגדרות של 'חכמה': היכולת להבחין או לשפוט מה אמת, נכון או קבוע; תובנה.

יג:
הדתות ככלל – והיהדות בפרט – מורכבות מגוף של תורות מקובלות. בהקשר של הדיון על משנתנו אין זה משנה הרבה אם הגוף של תורות מקובלות נחשב כזה שניתן תוך התגלות אלוהית, בהשראה אלוהית או שנמסר על ידי בני אנוש. בכל המקרים הוא מציג עצמו כחבילה של 'כזה ראה וקדש': זהו דבר האלהים; או זהי תורת היהדות.

יד:
כעת צריך להיות ברור כיצד בקלות תתכן סתירה בין 'חכמה' לבין 'דתיות' – או מה שרבי אלעזר בן עזריה קורא 'יראה'. מה עלי לעשות אם הידע והניסיון שצברתי אומר לי שאחת או יותר מהתורות המקובלות של היהדות שגויה? ולהפך, מה עלי לעשות כאשר אחת מהתורות המקובלות של היהדות נוגדת את ה-'חכמה' שצברתי?

טו:
התשובה של הקנאים הדתיים הקיצוניים המודרניים תהיה כנראה שעלי להכניע את 'חכמתי' האישית למרות הגדולה יותר – ואף האינסופית – של חכמת התורה (תורה במובן הרחב ביותר). (בדתות אחרות תשובת הקנאים הקיצוניים תהיה כנראה פניה לאמונה.) תגובה לדילמה כזו מעולם לא היתה התשובה של גדולי חכמי ישראל. הם הכירו בכך שצריך להיות סוג כלשהו של סִימְבְּיוֹזָה בין 'מה שאנחנו יודעים' ו-'מה שאנחנו מאמינים'. [מילון באנגלית ברשת האינטרנט מגדיר 'סִימְבְּיוֹזָה' – במובן מושאל – כ-יחס גומלין של הנאה הדדית או תלות הדדית.] והפתרון לקושי שהחכמים האלו כמעט תמיד הציעו הוא 'פרוש'.

טז:
אמרתי פעמים רבות שכיהודים – ובוודאי כיהודים קונסרבטיביים – אין אנו חיים את חיינו על פי התורה. אנו חיים את חיינו על פי התורה כפי שהיא מתפרשת על ידי חכמים. אחד מהגדולים שבחכמים מכל הזמנים היה בוודאי רמב"ם (רבנו משה בן מימון 1204-1138). הוא כתב ספר אחד שמטפל ישירות בדיכוטומיה הכואבת שבין 'חכמה אישית' לבין 'תורה מקובלת': מורה נבוכים. במבוא לספרו זה הוא כותב כך (בתרגומו מהערבית של הרב יוסף קאפח):

הבה ניקח דוגמה אחת מספרו של רמב"ם. בחלק ב פרק כ"ה, הוא עוסק בדעות השונות שהיו בזמנו בנוגע לבריאה. האם החומר נוצר יש מאין (כפי שהתורה מלמדת) או האם הוא היה בנמצא מאז ומתמיד (כפי שחשב אריסטו)? לאחר דיון מעמיק רמב"ם מקבל את דעת התורה: הוא טוען שאריסטו לא הצליח להוכיח את התזה שלו ולכן לא היתה לה טענה טובה יותר על החכמה המקובלת מהוראות התורה:

ואולם, הוא מוסיף הוספה מתקנת: אם היה אריסטו מצליח להוכיח את התיאוריה שלו אזי הוא – רמב"ם – לא היה מהסס 'לפרש' את התורה בהתאם! "אין דרכי הביאור [הפירוש] ננעלים בפנינו".

יח:
הקב"ה נתן לנו את התורה והקב"ה נתן לנו את היכולת לרכוש חכמה. עלינו להשתמש בחכמתנו כדי להבין את התורה: שהרי אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה.

המשך יבוא.