avot-h200

ה:
שֶלִבְנֵי האדם יש בחירה חופשית זו הנחת יסוד ביהדות. ואומנם, ללא הנחה זו מסגרת התורה והמצוות מאבדת כל משמעות. כי מה יהיה הטעם לצוות עלינו לקיים מצוות אם אין לנו אפשרות אלא לציית? או שיש לבני האדם בחירה חופשית להחליט החלטות בעצמם בנוגע להתנהגותם או שהם סוג כלשהו של רובוט שתוכנת מראש להתנהג בדרך מסוימת. ואין אנו זקוקים לתורה שתאמר לנו שיש לנו בחירה חופשית: עינינו ושכלנו מלמדים אותנו את האמת הבסיסית הזו.

ו:
כבר ביססנו (במשנה הקודמת) שבני האדם הם בעלי יכולת שכלתנית נעלה – היא אשר מרמזת על כך שהאדם נברא בצלם אלוהים. השכלתנות הזו מאפשרת לנו, בין מאות אלפי דברים אחרים, לשים לב לכך שבעניין התנהגותנו אנו שונים משאר בעלי החיים. כשהאריה הורג את טרפו הוא פועל מתוך אינסטינקט טהור: הוא 'תוכנן מראש' להתנהג באופן כזה. ולכן אין אנו יכולים לטעון שהאריה פועל מתוך זדון: הוא רק 'עושה את מה שבא לו באופן טבעי'. אבל כאשר אדם הורג את קורבנו אנו מפעילים שיפוט מוסרי למעשה, מפני שמעשה ההרג לא היה תגובה מותנית טבעית שבנויה כחלק מהתוכנית, אלא בחירה מודעת באחת מבין אפשרויות פעולה אחרות.

ז:
רמב"ם עטף ותמצת את כל זאת בספר הפסקים שלו כך:

המשך יבוא.

דוד לוברון כותב:

טענתו של רמב"ם שהתבונה היא הכוונה כשנאמר "נברא בצלם אלוהים" מטרידה אותי, מפני שאפשר יהיה להשתמש בזה כדי לרמוז שאנשים פחות פיקחים, או חסרי יכולת לתקשר (לדוגמה, מי שחולה מאוד) הם בדרך כלשהי משקפים פחות מצלמו של אלוהים. אני יודע שעיקר עניינו של רמב"ם הוא להדגיש חוסר הגשמיות של האלוהים, אבל האם יש מקום בו הוא מתמודד עם הבעיות שנובעות כאשר רק התבונה משמשת כמדד למה שעושה אותנו לאנושיים באופן מובהק? זה נראה כגישה פילוסופית מסוכנת.

אני משיב:

אני חושב שכאשר רמב"ם התאים את צלם אלוהים שבאדם ל-'שכל' הוא התייחס ל-'יכולת חשיבה' ולא ל-'תבונה'. במלים אחרות: מה שאלוהי במין האנושי הוא היכולת להתמשכל. התכונה הזו שייכת למין, מבלי להתחשב ביחידים באותו המין. ברור שלאחדים מבני המין האנושי יש יכולת שכלית גדולה יותר מאחרים; כבר הזכרתי שאת היכולת הזו אפשר לכמת כמנת משכל (IQ). לכל אחד יש מידה כלשהי של יכולת שכלית, תהיה זעירה ככל שתהיה. לא כל אחד יכול להיות אלברט אינשטיין. אבל לא משנה עד כמה קטנה או גדולה היכולת השכלית שלנו, מקורה – אומר רמב"ם – מהעובדה שאנו נבראנו בצלם אלוהים.

ואולם, אחרי שאמרנו כל זאת, עלינו להודות שלרמב"ם עצמו היעדר יכולת מכל סוג נחשב דבר שמפחית את היכולת של היחיד לתקשר עם אלוהיו. הוא אומר:

כמו כן, אני מציע שלא יכולתנו השכלית בלבד עושה אותנו לבני אדם: יכולתנו השכלית היא רק אחת מני כמה תכונות שמגדירות את אנושיותנו, ובכלל זה דמות גופנו.

אמנון רונאל כותב:

השתתפתי אתמול במפגש "שורשים" (או משהו כזה) בביה"ס של בתי, ודנו בהיבטים השונים של "עגלה ערופה" ממסכת סוטה, במיוחד על אחריותנו הציבורית למעשי אלימות בסביבתנו. המפגש הזה, בתוספת כותרות העיתון היומי, העכירו את מצב רוחי. לאור זאת, הדיון בתבונתנו הנעלה והחיבה האלוהית לעם סגולתו, האור לגויים, נראה מופרך ונלעג, ומאוד לא מתאים למציאות העכשווית שלנו.

אני משיב:

שלבני האדם יש יכולת שכלתנית זו עובדה מעבר לכל מחלוקת. שבני האדם יכולים להבחין בין מה שנכון מבחינה מוסרית ומה שאינו נכון גם כן נתון מעבר לכל מחלוקת. התכונה הראשונה ניתנה לנו על-ידי הקב"ה; השנייה נרכשה – לפי הסיפור הידוע בחומש בראשית – בניגוד לעצתו המפורשת של הקב"ה. ואנו משלמים את המחיר מאז ועד היום. הקב"ה לא יתערב בהחלטות המוסריות שלנו: רק השכל שלנו יכולה לעשות זאת. זה כל העניין שבמצוות.