avot-h194
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ד (חזרה):
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה; מַסּוֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה, מַעַשְׂרוֹת סְיָג לָעשֶׁר, נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת; סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה:
הסברים (המשך):
טז:
סיג לחכמה שתיקה: רבים מהחכמים היו רגילים לנזוף בפטפטנים. כבר בקהלת ניתנת עצה כזו:
אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים: [קהלת ה א-ב].
רמב"ם [משנה תורה, הלכות דעות פ"ב ה"ד] מרחיק עד כדי הפיכת העצה הזו להלכה:
רמב"ם מסיים את ההלכה הזו בציטוט של הפסוק השני מקוהלת שהבאנו למעלה. (דרך אגב, אלא אם כן היה לפני רמב"ם גרסה אחרת של המשנה הוא ציטט באופן מעט שגוי את הציטוט השני מאבות א משנה י"ז. הטקסט ששלנו מופיע כך: 'ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.')
יז:
ואולם, בהלכה שבאה מיד אחר כך [הלכות דעות פ"ב ה"ה] רמב"ם מיחס את משנתנו לאולם ההרצאות ולבית המדרש:
סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב [לתלמידיו] ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון.
הוא מסיים את ההלכה הזו עם ציטוט נוסף מקוהלת [ט יז]:
דברי חכמים בנחת נשמעים:
יח:
לפני שנסיים את לימוד משנתנו חובה עלי להצביע על כך שהפרוש המסורתי לתורתו של רבי עקיבא שבמשנתנו שונה מאוד מהפרוש שהבאתי.
-
ה-'מסורת' שהיא סיג לתורה מובנת כקריאה נכונה של הכתוב בתורה כפי שפרשו חכמים [' אֵם למקרא']. לדוגמה בגמרא [סוכה ו ע"ב] הלכות סוכה נלמדות מהכתיב החסר של המילה 'סכת' בויקרא כג מב. (כך שהכתיב החסר של המלים נחשב מכוון.)
-
המעשרות נקשרו לעושר על ידי אזכור הברכות שהקב"ה ירעיף על מי ששומרים את מצוות מעשר, כפי שהבטיח מלאכי הנביא [ג י].
-
נדרים מובנים כסייג לפרישות בכך שכאשר אדם רואה שהוא נכנע ליצריו הוא מגן על עצמו מפני החטא על ידי חיזוק כוח רצונו בעזרת נדר להתגבר על יצר הרע.
שאלות ותשובות
באבות 191 כתבתי: אם כן, ניתן להבין את דברי רבי עקיבא במשנתנו כמורים על כך שעלינו לראות את כישורי הפירוש של החכמים כבעלי השפעה ממתנת על הכתוב בתורה.
מאיר נוח כותב:
אני מסכים אתך 100% אבל אני מודאג מאוד מהפעמים הנדירות בהן נראה לי שהחכמים הלכו בכיוון ההפוך. כמו במקרה של רבן גמליאל שגרם למשרתו לאבד עין והוא שמח מאוד מפני שכעת את עבדו האהוב היה חייב להשתחרר. אבל החכמים אמרו לו שאם לא היו שני עדים הוא לא יכול לשחרר את עבדו.
אני משיב:
הסיפור מובא בתלמוד של ארץ ישראל [כתובות כ"ג ע"א]. שלא בכוונה, רבן גמליאל הפיל את שן משרתו האהוב, טבי. הוא נועץ ברבי יהושע ואמר, " טבי עבדי – מצאתי עילה לשחררו [שהרי הפלתי את שינו והתורה [שמות כא כז] דורשת שהאדון ישחרר את עבדו שנחבל מידיו]". רבי יהושע הזכיר לו שהוא מחויב לעשות כן על פי דין רק אם שני עדים כשרים יעידו נגדו בבית דין. אבל, כמובן, רבן גמליאל רשאי לשחרר את טבי כל אימת שירצה. (אם זכורני נכון טבי לא רצה להשתחרר.) רבי יהושע לא אמר שרבן גמליאל לא יכול לשחרר את טבי, רק שהוא לא חייב לעשות כן.
הודעה
עקב יום הזכרון ויום העצמאות השיעור הבא בסידרה זו מתוכנן ליום ב', 8 במאי. חג שמח לכולם!
עמוד הבית |
חיפוש בארכיון |
ארכיון של מסכת אבות |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור |
יצירת קשר
בדרך כלל השיעורים של חוג המשניות משוגרים בימי שני וחמישי.
השיעורים של חוג ההלכה (באנגלית) משוגרים בימי שלישי.
עבור שיעורים אלה אין תשלום וכך יהיה גם בעתיד.
אם שיעור זה או אחר הסב לך הנאה נא לשקול את האפרשות לבצע תרומה מקוונת ומאובטחת לתנועה המסורתית, שמעניקה חסות לשיעורים של בית המדרש הווירטואלי. נא להקפיד ולציין שתרומתך היא עבור "בית המדרש הוירטואלי" בתיבה המכונה "My Gift Allocation". כל התרומות לבית המדרש הוירטואלי מעניקות הקלות במס.
נא להשתמש בקישורית זו כדי להגיע ל-טופס תרומה
לתנועה המסורתית.