avot-h192

ט:
מעשרות סיג לעשר: כפי שציינו בהזדמנויות רבות במהלך השנים של לימוד המסכתות השונות, המעשרות הן חלק משמעותי של החקיקה בתורה, ונראה שתפקידן הוא לקחת מאלה שיש להם ולהעביר לאלה שצריכים. חז"ל קראו למערכת הזו 'מתנות כהונה' ו-'מתנות עניים', בהתאם לסוג המקבל.

י:
חוקים רבים בתורה מתבססים, כך נראה, על הרעיון שאדמה (הארץ) אינה בבעלותם של בני האדם שחיים מתנובתה. הארץ שייכת לקב"ה ורק לו, והוא 'משכיר' את האדמה ל-'בעליה' כביכול. הרעיון בא לידי ביטוי ברור ביותר בתורה [ויקרא כה כג]:

ובכן, אם הקב"ה הוא הבעלים האמיתיים של הארץ והחקלאי רק מחזיק באדמה בשכירות כביכול, אזי לקב"ה, כמשכיר, יש זכות להכתיב את התנאים שלפיהם ניתן חוזה השכירות. התנאים כוללים את הרעיון שהמשכיר האלוהי מתיר לשוכרים בני אנוש ליהנות מפרי 'אדמתו', בתנאי שיכירו בכך שלפי ההסכם חלקים מסוימים מתנובת הארץ נועדו על ידי המשכיר לבני אדם שאינם השוכרים. בני האדם אלה הם הכוהנים, הלויים, והעניים. הכוהנים (כל כהן שיבחר החקלאי) זכאים לתרומה מהיבול; הלויים (שוב, כל לוי שיבחר החקלאי) זכאים לעשירית (ממנה הוא בתורו צריך להפריש עשירית לכהן לפי בחירתו). פעמיים בכל מחזור של שבע שנים מעשר ניתן לעניים, ובכל שנה שביעית הארץ מושבתת, ומה שגדל בכוחות עצמו שייך למשכיר האלוהי שייעד את התנובה הזו לכל מי שרוצה לקחת חלק ממנה. בנוסף לכל זה, בכל עת קציר ואסיף, המשכיר ייעד חלק מהיבול לעניים ולאביונים.

יא:
כך שבמובן מאוד אמיתי ה-'מעשרות סיג לעושר', מפני שהן מלמדות את העשירים שמה שבחזקתם לא שייך להם באמת ושהם חייבים על פי דין לחלק את מה שבמשמרת אצלם עם אלה שמזלם לא שפר עליהם: אינני רשאי ליהנות מכל מאת האחוזים של מה שיש לי, ובמקרים מסוימים – כמו פאה או שמיטה – עלי לעמוד מנגד ולראות כיצד אחרים נכנסים לשטחים בבעלותי ולוקחים משם כטוב עיניהם.

המשך יבוא.

באבות 190 בעניין חזרת הש"ץ (על העמידה) כתבתי: אינני רוצה להיות משבית שמחות, אבל לעתים קרובות אני מודאג מהאופן שבו קהילות מצטרפות לשירה בחזרת הש"ץ יחד עם החזן. לפעמים השירה כל כך לבבית עד שכמעט ואי אפשר לשמוע את קולו של החזן בכלל. במקרה כזה אנו בסכנה גדולה של "ברכה לבטלה" – שהחזן יחזור (או שהחזנית תחזור) על הברכות אבל למעשה אף-אחד לא ישמע את קולם.

דרק פילדס כותב:

ניסיוני הוא שלא משנה עד כמה לבבית או זייפנית השירה, על פי רוב הקהילה תפסיק לפני החתימה ובכך תאפשר לשליח הציבור לומר את החתימה לבד. חשבתי שאם שומעים את החתימה ואנו בטוחים שמי שאמר אותה הוא אדם מלומד, אז אפשר לענות "אמן" בלי לחשוש לברכה לבטלה.

אני משיב:

מה שדרק אומר נכון לגבי רוב הברכות. ואולם, לגבי ברכות העמידה נראה שהמצב שונה. רבי יוסף קארו, בחיבורו שולחן ערוך (כשהוא מבסס את עצמו על הטור, שהוא בתורו מתבסס על תשובה של אביו, רבינו אשר בן יחיאל) מציין כך [אורח חיים קכ"ד ד]:

על זה, רבי ישראל מאיר כגן, בחיבורו משנה ברורה, מעיר: