Avot-H189

ט:
תרומתו של רבי ישמעאל להתפתחותה של תורה שבעל פה היא נגישה ביותר מתוך עיון במדרשי ההלכה. (להסבר קצר על משמעות המושג יש לפנות למבוא הכללי שבארכיון.) הפיתוח ההלכתי של הכתוב בבית מדרשו של רבי ישמעאל הוא הבסיס של אוסף מדרשי הלכה על חומש שמות שידוע בשם 'מכילתא'. (כבר טפלנו בעניין זה באריכות-מה ב-
אבות 087.) ישנם גם מדרשים נוספים מבית מדרשו של רבי ישמעאל באוסף אחר של מדרש הלכה בשם ספרי.

י:
כבר שמנו לב, בהזדמנויות שונות, שלפני מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה) ובמהלכו רבי עקיבא השתייך לפלג ה-"נצי" שתמך במלחמה ההרסנית ברומאים. (ראו לדוגמה אבות 078.) רבי ישמעאל לא ראה עין בעין, לא רק האידיאולוגיה ההלכתית של רבי עקיבא בלבד, אלא גם את האידיאולוגיה ה-'כמו'-פוליטית שלו: הוא נמצא עמוק ב-'מחנה השלום' שרצה למנוע את המרד.

יא:
נראה לי שנוכל להבין טוב יותר את משנתנו, אם נתייחס לויכוחים האידיאולוגיים בימי רבי ישמעאל, שקדמו למרד בר-כוכבא. נבחן תחילה בקצרה את ההסברים שנתנו המפרשים הקלאסיים.

יב:
עבור רמב"ם והרב עובדיה מברטנורו [ברטנורא] ישנה מלה אחת בעייתית במשנה והמלה הזו היא 'תשחורת'. רמב"ם – כנראה כיון שלא היה לו מידע טוב יותר – קשר את הביטו עם המלה 'שחור'; וזה הביא אותו לפרש את משנתנו כהוראה להיות מהירים [קלים] למלא את הוראותיו של ראש הישיבה ושל אחרים בעלי שררה בבית המדרש, אבל גם לקבל ברוח טובה [נוחים] את הוראותיו של הדור הצעיר – אלו שלהם עדיין יש שער שחור! הרב עובדיה הולך בעקבות רמב"ם. אבל שניהם טעו.

יג:
באוסף המדרשים המכונה "תנא דבי אליהו רבה" [פרק א'] אנו מוצאים משפט מעניין ביותר:

ובחיבור מדרשי אחר, "כלה רבתי" [פרק ד'] אנו אפילו מוצאים שהמושג מוגדר בשבילנו:

'אנגריה' (αγγαρεια') היא מילה יוונית שמופיעה פעמים רבות במקורותינו. היא מורה על חיילים או שוטרים בשרות הממשל הקיסרי שכאשר היו צריכים שדבר יעשה והם לא יכלו (או לא רצו) לעשותו בעצמם, היו עוצרים עובר אורח ומכריחים אותו לעשות את המלאכה, והיו משחררים אותו רק לאחר סיומה.

יד:
כעת אנו יכולים להבין את המלצותיו של רבי ישמעאל: במצב המתוח והקשה שבסופו של דבר התפרץ כמרד בר-כוכבא הוא לימד שכדי לשמור על השלום אל להם ליהודים להתנגד לצבא הכובש הרומאי: ההפך הוא הנכון, עליהם להיות מהירים [קלים] למלא אחר פקודות ראש הצבא ולהיות נוחים כאשר התשחורת הקיסרית מכריחה אותם לעשות שליחות זו או אחרת.

באבות 181 כתבתי: הפריט הראשון ברשימתו של רבי אלעזר הוא חילול קודשי ישראל. בפרושו למשנתנו רמב"ם מבין את המושג קדשים – ממש לא ייאמן! – כהתייחסות לקורבנות! באבות 186 מרטין ברמן הביא התנגדות מנומקת עליה השבתי (באופן חלקי): ברור שאפשר לבסס את פירושו של רמב"ם, כך שאולי הייתי קצת נמהר לחשוב שהוא בלתי יאומן… לא היה לי זמן לבדוק אם מתייחסים במקום אחר למושג 'קדשים' כרעיונות ולא כקורבנות…

גרי ברג בא לעזרתנו:

המילה 'קדשים' משמשת בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין (פרק אחר הדין) להתייחס לבהמות בעיר נידחת שהיו מיועדות לשמש כקורבנות בבית המקדש. הן היו אמורות להיחשב כ-'בדק', כלומר חלק מתחזוקת בית המקדש ולכן לא חשופים לעונשים שנכפו על תושבי העיר. כך לפחות רש"י מביא זאת. הכוונה של המלה 'קדשים' לא ברורה מההקשר המיידי של הכתוב.