Avot-H187

ב:
נראה שרבי ישמעאל בן אלישע נולד בסביבות שנת 60 לספירה. בתוספתא [חלה א ט] נאמר לנו שבהזדמנות אחת הוא הצהיר בלשון שבועה:

ג:
כשהרומאים הביסו את היהודים והחריבו את בית המקדש הוא היה עדיין צעיר מאוד. הוא היה בין האלפים הרבים שנשבו על ידי הרומאים ונשלחו לרומא כשבויי מלחמה. שם הוא נאסר – כנראה שהוחזק בכלא עד שאפשר יהיה למוכרו לעבדות. למרבה המזל, רבי יהושע בן חנניה בא לרומא כחבר במשלחת ונאמר לו שישנו צעיר מופלא בין אלו המוחזקים בבית הכלא,

המשך יבוא.

כמחנך, לא האמנתי במקרים רבים שלתלמידיי יש את סבולת או היכולת להתפלל את תפילת העמידה בלחש. רבים בקושי יכלו לקרוא את כולה בפרק זמן מתאים. אחרים, ללא מניעים מיוחדים לעשות זאת, "עשו כאילו". אני לא אתפלא לגלות את אותו המצב בין מבוגרים. עבורי, הייכע קדושה [חזרה חלקית] היא בקושי פתרון. העמידה כולה חשובה, וצריך לטפל בכולה. יתר על כן, אני מאמין גדול שלמידה באה מעשייה. הרגלים אינם זקוקים לסיבה טובה בהתחלה כדי שנוכל לפתח להן סיבות טובות אחר כך. כך, שכאשר אני עם תלמידים, לעיתים קרובות במקום לעשות חזרה, אני אדאג שהעמידה כולה תדוקלם בצוותא ובקול רם. אני תוהה אם זה לא יעבוד טוב יותר גם אצל מבוגרים, ואם אולי זו הייתה שיטתו של רמב"ם.

ואולם, מארק אוסלנדר חולק על דרק ואד:

אני חושב שכך לא צריך להיות. אינני מסוגל להתפלל את העמידה בלחש בעברית – אבל אני מסוגל לעשות כן באנגלית. אני קורא אותה וחושב עליה ומוצא שזה אחד הרגעים החשובים בתפילה. לדעתי, הרבנים צריכים לעודד את המתפללים להשתמש בגישה הזו, במקום לעמוד ולחכות לאחרים שיסיימו. החזרה מאפשרת לי "לעשות עוד פעם" את העמידה בעברית בעזרתו של שליח הציבור. אבל אם הייתי צריך לוותר על אחת מהן, הייתי בוודאי מוותר על החזרה שאינני מבין לטובת תפילה בלחש שאני כן מבין.

אני מעיר:

החזרה על העמידה היא דרישה של החכמים שאין לוותר עליה. לפרטים נוספים ראו (באנגלית) ראש השנה פרק ד' משנה ט' ודלגו להסבר מספר 10.