Avot-H185

יט:
כדי להבין כיצד יהודים אוהדי-רומי שבתקופת מרד בר-כוכבא יכלו 'להפר את בריתו של אברהם אבינו' עלינו קודם להבין חלק מהפרטים האנטומיים של ברית המילה. יהיה זה פשטני למדי לחשוב שכל מה שכרוך בברית המילה זה להסיר את העורלה. מילה לא-יהודית, כפי שמתבצעת על-ידי רופאים בימינו, כרוכה בהסרת כל העורלה עד לעטרה. ניתוח כזה אינו הפיך. כך מעולם לא בוצעה ברית המילה אצל היהודים.

כ:
במקורותינו הפעולה שנעשית על מנת 'להפר את הברית' נקראת 'משיכת העורלה'. ואומנם, בתלמוד של ארץ-ישראל (הירושלמי) [סנהדרין מ"ט ע"א] נאמר לנו במפורש ש-"המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה"; וההקשר שם מהווה פירוש ממש על הנאמר במשנתנו. ברור שהפרת הברית יכולה לקרות רק לאחר כריתת הברית. אבל בני זמננו ישאלו את עצמם כיצד אפשר לשקם את מה שהוסר במהלך ברית המילה על ידי משיכת עורלה שכבר לא קיימת.

כא:
ברית המילה כרוכה בהסרת קצה העורלה. מה שהמוהל עושה זה למתוח את העורלה על ידי משיכתה קדימה מעל לראש האיבר וחיתוך אותו חלק מהעורלה שבולט מעבר לראש האיבר. לפי מקורותינו כך בוצע טקס ברית המילה מזמנו של אברהם אבינו ועד מתן תורה בהר סיני: בסיני נתנה תוספת לטקס, מצות פריעה, שאותה נסביר עוד מעט קט. ואולם, לפי חוקרים מודרניים הוספת הפריעה החלה באחת משתי תקופות: בתקופת המכבים (המאה השניה לפני הספירה) או בתקופת רדיפות אדריאנוס (המאה השניה לספירה); ואז המצוה יוחסה לסיני כדי לתת לה הילה של סמכות עתיקה.

כב:
מתחת לעורלה יש קרום רירי. קרומים ריריים מרפדים חללים שונים בגוף האדם שחשופים לסביבה החיצונית ולאברים פנימיים. חללי גוף שכוללים קרומים ריריים כוללים את רוב מערכת הנשימה, את כל מערכת העיכול הכוללת בתוכה את פי הטבעת, השופכה, ואיברים שונים אחרים. הצד הפנימי של העורלה הינו קרום רירי ולא עור. אם הקרום הרירי נותר שלם במהלך המילה אז כעבור שנים רבות ניתן 'למשוך' אותו קדימה. כאשר עושים זאת יתכן שהתוצאה תיראה כאילו לא נעשתה מילה כלל ועיקר. מצות הפריעה – הסרת הקרום הרירי יחד עם קצה העורלה – גורמת לכך שלא תהיה אפשרות ליצור אשליה של עורלה בשנים מאוחרות יותר. וכך שהפריעה גורמת, כתוצאה מעשית, שבלתי אפשרי 'להפר את בריתו של אברהם אבינו' על ידי מתיחת שארית הקרום הרירי.

המשך יבוא.

עדיין בקשר עם אבות 179, יעקב חיניץ כותב:

תקנתו של רבנו גרשום שעל האישה לומר ממש 'רוצה אני' לפני שינתן הגט מעלה את השאלה: מדוע אין אנחנו שואלים את הכלה אם היא רוצה להינשא לאיש הזה? האם זה עניין של שתיקה כהודייה? המנהג הנוצרי לשאול הן את הכלה והן את החתן, אם הם לוקחים זה את זו לבני זוג ניראה מאוד הגיוני מבחינה הלכתית, מפני שאפילו ללא רבנו גרשום, אי אפשר להשיא אישה בניגוד לרצונה. למה לא לשאול אותה?

אני משיב:

דנו בנושא זה באריכות כשלמדנו את מסכת קידושין. (אני מתנצל על כך שהחומר עדיין אינו בארכיון: בימים אלה אני מכין את מסכת ברכות להעלאה לארכיון; מסכת קידושין תבוא רק אחר כך.) בקיצור: כשאיש מציע נישואין לאישה הוא עושה זאת על ידי כך שהוא נותן לה, בנוכחות עדים כשרים, חפץ בעל ערך מזערי יחד עם הצהרה שבכך שהיא מקבלת את החפץ (בימינו המנהג שהוא טבעת) היא מציינת את הסכמתה להיות אשתו. כך שלקבלת הטבעת יש אותה המשמעות הלכה למעשה כאמירת 'הן'.