Avot-H182

ז:
המבזה את המועדות: המושג שמשמש כאן, 'מועדות', אינו המושג שבו משתמשים על פי רוב לציין ימים טובים – פסח, סוכות וכו'. קשה להאמין שאדם שעדיין "יש בידו תורה" היה מחלל את החגים החשובים. המושג 'מועד' מציין על פי רוב את הימים שבין הימים הטובים, וכנראה שזו הכוונה כאן. (זה ללא ספק הפרוש שמשייך למושג הזה כאן הרב עובדיה מברטנורו [ברטנורא] בפרושו למשנתנו.)

ח:
התורה [ויקרא כג ז-ח] דורשת מאתנו לחגוג את חג הפסח במשך שבעה ימים, אבל רק על היום הראשון והאחרון נאמר שהם קודש:

הימים שביניהם נקראים 'חול המועד' – ימי החולין של החג. (זה גם נכון לגבי הימים שבין היום הראשון והיום השמיני של חג הסוכות.) מאחר והיו מקריבים קרבנות נוספים מיוחדים בכל הימים של החג, ברור שהימים שבין הימים-טובים לא היו אמורים להיות חולין לגמרי. לפי המנהג המקובל על ימי חול המועד להישמר כימים שבהם יש עדיין חגיגה על ידי אכילת ארוחות חגיגיות יותר מאשר בימי חול רגילים ועל ידי הימנעות מכל מלאכת חולין שאינה הכרחית ובלתי נמנעת. (בתלמוד ישנה מסכת, 'מועד קטן', שבה מנסים להגדיר אלו פעולות נכנסות בקטגוריה הזו.) ברור שאדם שעושה את עסקיו הרגילים בימים אלו, שמתייחס אליהם כאל ימי חול לכל דבר, כאילו החג עצמו לא קיים, לפי רבי אלעזר לפחות, מבזה 'חולו של המועד'.

המשך יבוא.

אני עדיין מנסה נואשות לצמצם את מצבור ההודעות שנערמו אצלי. בעניין היתר לריבוי נשים בהסכמת מאה רבנים שהזכרנו באבות 176, אד פרנקל כותב:

ושמא קוראים לא הבינו שהחריגה הזו עדין משמשת בימינו במקרים מקלים. לפני כמה שנים הייתי עד לנישואים שניים של בעל שאשתו הראשונה נותרה "לא שפויה בדעתה" בעקבות לידה. הוא המשיך לטפל בה, למרות שהיא אושפזה לצמיתות. הוא והילד ביקרו באופן קבוע את אמא. למרות זאת, היא אמורה לא להחלים לעולם ואם הוא לא היה לוקח אישה שניה, פרוש מצבה הוא שלעולם לא תהיה אישה שוב בביתו. למרות שאני מאמין שהוא נדרש לקבל גירושין אזרחיים, המצב גם הותיר אותה בלתי כשירה לקבל גט, אילו היה רצונו לגרשה. אני זוכר כאשר הוא קבל את היתרם של מאה רבנים. היה אפשר לחוש באושר בשבילו ובשביל בנו. אני רק תוהה היכן מוצאים מאה רבנים שיסכימו לדבר כזה בימינו אלה.

אני משיב:

הרבנות בישראל עוזרת במקרים כאלה. בעוד שעלינו לשמוח על חצי הכוס המלאה אל לנו לשכוח את החצי הריק: אישה שמוצאת את עצמה במצב דומה אין לה תקנה.

---

עדיין בקשר ל-"יראת חטא" יעקב חיניץ כותב:

הרב שניאור זלמן שכטר ז"ל בחיבורו טבעה של התיאולוגיה היהודית אישר את מגוון ההשקפות התיאולוגיות שצוינו כאן. שכטר לא רק מדגים שם מגוון שמבוסס על סופרים וכתבים שונים, אלא מתהלל בעצם התכונות הסותרות שבחשיבה התלמודית לכשעצמה. ציטוט דוגמה לגישה זו:

ושוב:

אולי מקבילה לדיון בבית המדרש הווירטואלי על יראת חטא וחכמה?