Avot-H181

ד:
הוראתו של רבי אלעזר המודעי שבלב משנתנו מונה חמשה מעשים 'נתעבים' שהעובר עליהם אינו זוכה לחלקו בעולם הבא. לפני שנמנה אותם לפי הסדר הבה נזכיר לעצמנו למה התכוונו רבי אלעזר ובני זמנו בהזכירם עונש זה. מושגים כמו 'העולם הבא' ו-'לעתיד לבוא' היו בעלי משמעות אחרת עבור החכמים מזו שהמושגים יוצרים אצל רוב היהודים המודרניים. דנו בכך באריכות כשלמדנו את משנה ג של פרק א [אבות 020 – אבות 022], ואני מפנה אתכם לשיעורים הללו. הסבירות היא שלבני זמננו הביטוי הזה מעלה רעיונות המתבססים על פרוש מחודש של המושגים הללו במונחים יותר אריסטוטליים. [ראו במיוחד הסבר י ב-אבות 022.] כך שהעונש שרבי אלעזר מביא במשנתנו הוא שהעבריין לא יהיה זכאי לתחייה בבוא יום הדין הגדול באחרית הימים. (המפרשים הקלאסיים, כמובן, מציינים בשקדנות שעונש זה יחול עליו רק אחרי שימות ללא תשובה, מפני ש-"אין דבר העומד בפני התשובה" [ראו רמב"ם, הלכות תשובה פ"ג הי"ד].

ה:
הפריט הראשון ברשימתו של רבי אלעזר הוא חילול קודשי ישראל. בפרושו למשנתנו רמב"ם מבין את המושג קדשים – ממש לא ייאמן! – כהתייחסות לקורבנות! עבורי, תעלומה היא מדוע החכם הגדול התעלם משני טיעוני נגד נוקבים לפירושו זה. ראשית, רבי אלעזר המודעי חי אחרי חורבן בית המקדש, כך שבזמנו לא היו קורבנות שאותם ניתן היה לחלל. חילול הקורבנות אליו מתייחס רמב"ם מתבסס על ויקרא י"ט ה-ח:

ו:
ואולם הטענה השניה נגד פירושו של רמב"ם נמצאת בגמרא עצמה שמקשרת את הוראתו של רבי אלעזר עם פסוק אחר לחלוטין. לפי הפירוש שבגמרא קודשי ישראל הם עקרי היהדות ממש. כשדנים באלו ש-'אין להם חלק לעולם הבא', חכמי הגמרא [סנהדרין צ"ט ע"א] מצטטים פסוק מהתורה [במדבר ט"ו ל-ל"א]:

ביזוי דבר ה' מובן בגמרא כמתייחס לשלילה של מקורה האלוהי של התורה [תורה מן השמים]. לפרטים נוספים ראו סנהדרין 139 באנגלית. אחרי כן חכמי הגמרא מביאים את דבריו של רבי אלעזר המודעי שבמשנתנו בשלמותם. כך שנראה שיותר מסתם סביר שהם הבינו את הוראתו של רבי אלעזר כאומרת שחילול הקדשים הוא חילול וביזוי הקב"ה ותורתו: במילה אחת 'אפיקורוס'. להיסטוריה ולהתפתחות של המושג הזה ראו הסבר ו ב-אבות 135 והסברים ד-ז ב-אבות 149.

המשך יבוא.

עדיין בעניין אבות 175, ג'רי ברג כותב:

אני תוהה על התרגום שלך של 'יראת אלוהים' כ-'תחושת בטן'. אם 'יראת אלוהים' היתה מובנת כ-'כבוד למובנים המקובלים של דבר הקב"ה', היישום שלך של העיקרון בבעיות עכשוויות יכול להניב תוצאות שונות מאוד. עתירתו של רבנו גרשום, אם כן, יכולה הייתה לנבוע מכך שהוא הלך נגד החכמה המקובלת (יראת השם) עם חכמתו האישית. נקודתו של רבי חנינא בן דוסא תהיה אז שצריך לכבד את המוסכמה מעל לתובנות אישיות.

אני משיב:

אינני זוכר שפירשתי 'יראת שמים' כ-'תחושת בטן'. ציינתי את ההבדל בין 'יראת שמים' ן-'יראת חטא'. אני אכן כתבתי משהו שיכול לרמוז לכך ש-'יראת חטא' שווה ל-'תחושת בטן'. כתבתי:

כך שאני מנצל את ההזדמנות הזו להבהיר שכל מי שהולך בדרך התורה, ללא כל קשר עם מה שמדרבן אותו מבחינה פסיכולוגית, יכול לחוות את 'תחושת הבטן' הזו – אי-נוחות אינטלקטואלית שמשהו שאנחנו עושים (או לא עושים), אפילו אם יש לכך פטור או חיוב מפורש מן התורה (במובן הרחב ביותר) כפי שהובנה עד כה, לא יכול להיות מה שהקב"ה דורש מאתנו.