Avot-H180

א:
רבי אלעזר המודעי היה חכם שחי במחצית הראשונה של המאה השניה לספירה. בזמן מרד בר כוכבא [135-132 לספירה] הוא היה כבר חכם זקן ומכובד. (פרוש שמו הוא רבי אלעזר מהעיר מודיעין.) אין הרבה ציטוטים בשמו במקורותינו. למעשה, משנתנו היא המקרה היחיד שבו שמו מופיע בכל ששת הסדרים של המשנה. (הוא מוזכר פעמיים בתוספתא, שתים-עשרה פעמים בתלמוד הבבלי ופעמיים בתלמוד הירושלמי.) מכאן ששמו לא נבנה כל כך בגין חריפותו ההלכתית ויותר בגין תכונותיו האישיות. בנוסף, נראה שרחשו לו כבוד כמומחה באגדה. רבן גמליאל [שבת נ"ה ע"ב] שיבח את יכולתו כדרשן באומרו "עדיין צריכין אנו לַמודעי" על אף פרושים קודמים שאחרים הציעו.

ב:
אף על פי שבמהלך חייו הוא לא היה חכם מהמדרגה הראשונה (מאחר ובמידה מסוימת האפילו עליו בני זמנו הידועים יותר אליעזר, יהושע, עקיבא ואחרים) מותו הקנה לו מקום בהיכל תהילות ישראל. בזמן שמכונת המלחמה הרומאית כבשה בהדרגה מחדש את כל ארץ ישראל מצבאות יהודה המתפוררים, אסף שמעון בר כוכבא את שארית צבאו בעיר המצודה ביתר. בין אלו שהיו אתו בביתר היה רבי אלעזר המודעי. באותה התקופה אלעזר היה כבר אדם זקן מאוד. בתלמוד של ארץ ישראל [תענית כ"ד ע"א] מספרים לנו שהוא העביר את זמנו בביתר בצום ובתפילה בלתי פוסקת שביתר תוכל לעמוד בפני המתקפה הרומאית.

ג:
ככל הנראה, סוכן רומאי הצליח להסתנן לתוך ביתר דרך מנהרה תת-קרקעית והוא נראה מתקרב לרבי אלעזר ולוחש משהו באוזנו. העניין דווח לבר כוכבא שחקר את הסוכן. מאחר והסוכן סירב לתת מידע החכם עצמו נשאל על המקרה. רבי אלעזר הסביר שאין לו מושג מי האיש הזה ושהוא לא שם ליבו למה שהוא אמר מאחר והוא (אלעזר) היה שקוע בתפילותיו. בר כוכבא ודאי חשד שרבי אלעזר השתייך ל-'מחנה השלום' (למרות שאין ראיה לכך) והוא בעט בחכם הזקן בעיטה חזקה מאוד. בעיטה זו היתה אנושה ורבי אלעזר המודעי נפטר ממנה לפני שביתר נפלה בידי הרומאים.

המשך יבוא.

יעקב חיניץ מתייחס לשלוש סוגיות שהועלו ב-אבות 175.

יש לנו שלוש סוגיות בקטע הזה של החוג ללימוד משניות:

• הרעיון שתחושת בטן על מוסר והגינות מדרבנת התקנת תקנות;
• שההלכה מצליחה למצוא דרך כאשר קיימת תחושת הבטן הזו;
• שרמב"ם טועה כשהוא דורש אמונה נכונה ושליבוביץ צודק כשהוא דורש סתגלנות התנהגותית.

האם "תחושת הבטן" עניין של מצפון מוסרי, חיצוני לערכי התורה, מחוץ לעניין שבמרכז השאלה? ובמיוחד, האם רבנו גרשום הונע על ידי חוסר ההגינות במעמדם הנחות של הנשים, או שמא הוא מצא משהו בהלכה הקיימת שהצדיקה פסיקה לטובת מונוגמיה? קשה לומר שזו האפשרות השניה מפני שהמעמד הנחות הזה מתגלה מדברי התורה: "כי יקח איש אישה… ושילחה מביתו". הגבר יוזם את הנישואין והגירושין. האם הפתרון ההלכתי נמצא על ידי פרוש ותמרון הכתובים, או האם השינוי בא בעקבות תקנה ישירה ומתעמתת, שינוי חקיקתי של החוק הקיים? ברור שרבנו גרשום השתמש בשיטת התקנה. אם נניח שרשויות החוק יכולות לפסוק נגד חוקי התורה הקיימים, אז השימוש הוא לא בשיטת ההלכה, אלא התקפה על ההלכה הקיימת, על ידי תיקון.

אמת היא שהדרישות התיאולוגיות הנוקשות והפילוסופיות הדוגמטיות של רמב"ם היו שוללות את הבעש"ט ויהודים אחרים (עליהם פרוש הראב"ד טוען שהאמינו באל גשמי), עמדתו של ליבוביץ יותר מדי מכנית ושגורה. לומר שיהודי שמתפלל שלוש פעמים ביום הוא יהודי אמיתי, אבל יהודי שמטיל ספק בתועלת שבתפילה לבריאות (כולל ליבוביץ עצמו שאמר: עולם כמנהגו נוהג, כאשר הוצעו תפילות להחלמת בנו) נשלל על ידי החברה הסתגלנית, זו עמדה שהחזקתה בלתי אפשרית, בכל תקופה, במיוחד בשלנו.

אני משיב:

אם הבינותי את יעקב כהלכה חושבני שהוא מדגיש את העובדה שתקנה (כמו זו של רבנו גרשום האוסרת ריבוי נשים) היא חקיקה רבנית שאינה מחפשת לבסס את עצמה על פרוש התורה אלא היא מחפשת לשנות את ההתנהגות ההלכתית הקיימת על ידי חדשנות מהפכנית. במקרה כזה הוא ואני (ורמב"ם וכל האחרים) נמצאים בהסכמה מלאה.

חושבני שיעקב לא הבין אל נכון את מובאה מליבוביץ שהבאתי באותו השיעור. נראה לי שכל מה שליבוביץ אומר הוא שלמרות שייתכנו הבדלים פילוסופיים ותיאולוגיים עצומים בין החכמים של הדורות השונים כל שומרי המצוות (מבלי להתחשב בפרטי אמונתם) באופן מסורתי נחשבו
כ-'חלק מגוף היהדות'.