Avot-H178

ה:
ברור שלדידו של רבי דוסא בן הרכינס כל מי שיש לו הזמן והנטייה לשבת באמצע היום כדי ליהנות ממשתה יין איננו עסוק במה שהוא אמור לעסוק בו. מירב הסיכויים הם שרבי דוסא חושב שאדם כזה אמור להיות עסוק במציאת פרנסתו. לחכמים היתה הערכה רבה לתלמוד תורה מתמיד, וודאי שהם ציפו לכך שיהיו לימודים רציניים הן ביום והן בלילה; אבל הם הכירו בכך שרוב תלמוד התורה יהיה בלילה. במשנה תורה [הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ג] רמב"ם אף פוסק בעניין:

זמן לימוד במשך היום יהיה יקר מפני שעל בני האדם להתפרנס.

ו:
הרעיון של רב "מקצועי" לא היה מוכר לחז"ל כלל ועיקר והוא כנראה היה מזעזע אותם עד עמקי נשמתם. הייתה ציפייה מהחכם שיפרנס את עצמו בכבוד כדי שלא יזדקק לחסדי אחרים. שוב, רמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"א] פוסק בעניין:

ז:
נראה שהחכמים בחרו במכוון במקצועות פשוטים שהם יכולים לבצע פיזית אבל שיותירו את שכלם חופשי לשינון הלימוד שלהם שוב ושוב. שוב, רמב"ם כותב [הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ט] ש-

רבי עקיבא היה רועה צאן; רבי יהושע היה פועל בפחם…

כך שכל מי שיש לו זמן לשתיית יין כאשר מן הראוי שיהיה עסוק במציאת פרנסה הוגנת חוטא, והתנהגות כזו 'מוציאה את האדם מן העולם'.

המשך יבוא.

מה שכתבתי ב-אבות 174 יצר די הרבה דואר. אני כתבתי: נוכל לזהות בקלות שני סוגים של יהודי שומר מצוות. יהודה וויזן כותב:

הלוואי והמשנה הייתה כתובה בצורה ברורה יותר. אינני רואה זאת בנקל, אם בכלל.

אני משיב:

המלים הן שלי ולא של המשנה; ומטרתן הייתה להציג את הנושא בלבד. לא התכוונתי להציע שיש רק שני סוגים של יהודי שומר מצוות, אלא שבין הסוגים הרבים נוכל למצוא את שני אלו.

יהודה ממשיך: מה פרוש "אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת"? האם האדם יחדל מלהיות יהודי, או ילדיו יחדלו מלהיות?

אני משיב:

כשהמשנה אומרת ש-"כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת". חושבני שהכוונה היא שאם בעיני אדם 'יראת חטא' תהיה חשובה יותר מחכמתו או לפילוסופיה שלו, אזי כאשר הוא בא לקיים מצוה, למרות שהוא מבכר את יראת החטא, בעשותו כך הוא גם יוודא את המשך קיומה של 'חכמתו'.

ושוב, יהודה: … היהדות הקונסרבטיבית … החוכמה המשותפת שלנו – של כלל ישראל – מלמדת שמצווה זו או אחרת צריכה תיקון, סייג או ביטול. מהן סיבות מוצדקות לשינויים כאילו? איזה חלק מהשינויים נובע מתגובות לסביבה החברתית הרחבה יותר שיש לנו (לדוגמה שיווניות), ואיזה חלק נובע מאי-נוחות גרידא (לדוגמה טלטול, תחום שבת, בישול עכו"ם, נטילת ידיים – שלכאורה מכל אלו התנועה המסורתית מתעלמת?

אני משיב:

תורתנו היא תורת חיים ובמהלך הדורות החכמים והרבנים הכירו בכך שזמנים משתנים, מנהגים משתנים, המוסר והאתיקה משתנים, החברה משתנית, וכיוצא באלו. עצם העובדה שהתורה [דברים יז יא] מעניקה לרבנים את האפשרות "לעדכן" את התורה, מבטיחה את חיוניותה התמידית. ישנם רכיבים במסורת שלנו שהיו חשובים מאוד בימים עברו אך בימינו מתעלמים מהם אפילו בני האדם הדתיים ביותר; וגם ההפך הוא נכון: ישנם רכיבים שבני זמננו סוברים שהם הכרחיים שבימים עברו לא נחשבו כך בכלל. למרבה הצער, במסגרת של תשובה שהיא כבר ארוכה מדי אינני ממסוגל להרחיב. אבל זה גם נושא שדנו בו בהזדמנויות רבות במהלך השנים.

כתבתי: כשאנחנו – כולנו יחד, כלל ישראל – יודעים שמשהו שגוי מיסודו. יהודה שואל: האם עברנו לגישה דמוקרטית במקום ההסכמה של שומרי המצוות?

אני משיב:

במובן מסוים היהדות היא אכן דמוקרטית, אבל אין זה שייך לענייננו כאן. כאשר יש תחושה כללית מתפשטת ש-"משהו שגוי מיסודו" על הרבנים לחקור תקדימים הלכתיים כדי לגלות דרכים חוקיות לתת ביטוי הולם לתחושה הזו. לדידי, זה עיקרה של היהדות הקונסרבטיבית, ובגלל זה רואה אני את היהדות הקונסרבטיבית (להבדיל מאורתודוקסיה מודרנית) כממשיכת דרכה של היהדות הרבנית המסורתית שירשנו מימי הביניים.