Avot-H173
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ג', משנה י':
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַעֲשָׂיו אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת: הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ; וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
הסברים:
א:
רוב כתבי היד הקיימים של המשנה מציגים את החומר הזה כשהוא מחולק בין שתי משניות. נראה יותר הגיוני, מבחינה דידקטית, לסדר את החומר כפי הוא מוצג במשנתנו, לעיל. ב: ג: המשך יבוא. שאלות ותשובות:
באבות 172 הזכרתי את העובדה שרבי יהודה הנשיא לקח על עצמו את המשימה חסרת התקדים להעלות תורה שבעל פה על הכתב. (זה הוזכר כדרך אגב. לדיון המלא ראו אבות 085 והשיעורים שאחריו.)
יעקב חיניץ מציע שזהו אמצעי זמני. הוא כותב: העלאת התורה שבעל פה על הכתב היא דוגמה להוראת שעה שהפכה לקבועה. לכאורה ההגיון היה שהתורה שבעל פה החלה להישכח והם הפקיעו את האיסור, על בסיס זמני, כדי להציל את המצב. אבל האם מישהו מצפה שיום אחד האיסור המקורי על כתיבת התורה שבעל פה יושב על כנו, ואנחנו נבטל תלמודים מודפסים? בדרך זו, אני מאמין, מנחם אילון בספרו "המשפט העברי" מצביע על כך שביטול של חוק התורה על בסיס של מקרה חירום זמני מסתיים כביטול קבוע. בדומה לכך, יש דעה שאיסורו של רבנו גרשום על ריבוי נשים הוא בר תוקף רק לתקופה מגבלת. האם מישהו באמת מאמין שיום אחד תקנתו, שביטלה מצווה מן התורה, תבוטל ושנחזור להתיר ריבוי נשים? אני חושב שלא. אני משיב: אינני יודע מדוע יעקב חושב ש-"העלאת התורה שבעל פה על הכתב היא דוגמה להוראת שעה". הניחוש שלי הוא שהוא מבסס את עצמו על הסברו של רמב"ם כפי שהוא מובא במבוא ל-"משנה תורה".
רבנו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה; אלא, בכל דור ודור ראש בית דין … שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה לרבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו, כפי כוחו, מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים, שלא למדום מפי השמועה, אלא במדה משלש עשרה מדות, והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד. עד שבא רבנו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו, ושלמדו בית דין שבכל דור ודור, בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לתלמידים ברבים, ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם, ורבצו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל: ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה, שהתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד, להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא יישכח. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולמדו המשנה ברבים:
אינני חושב שרמב"ם כאן מציע שצעדו של רבי היה אמור להיות זמני; אבל אני יכול לראות כיצד אחרים היו יכולים להבין את דבריו כך.
אין "דעה" שהתקנה שאוסרת ריבוי נשים אצל יהודי אשכנז היתה מוגבלת בזמן: זו עובדה. מה שלא ברור הוא לְמָה התכוון רבנו גרשום כשנתן לתקנתו נקודת סיום של 'עד תום האלף'. האם התכוון לתום האלף החמישי היהודי – שנת 1240 למניינם – או שמה הוא התכוון ל-'אחרי אלף שנה'? (בזמנים המודרניים אנו מניחים שתקנתו נעשתה קבע מכוח הסכמה כללית – וחקיקה בכנסת.) כמו כן, התקנה של רבנו גרשום לא "ביטלה מצווה מן התורה" אלא רק הגבילה אותה. |