Avot-H172
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ג', משנה ט' (חזרה):
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה [חוזר על משנתו בראשו]
וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה" – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ"; יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ: תַּלְמוּד לוֹמַר, "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ: הסברים (המשך):
טו:
ואולם, החלטתו של רבי יהודה הנשיא להעלות תורה שבעל פה על הכתב, התקבלה יותר מדור שלם אחרי זמנו של רבי שמעון בר יוחאי. בדור שלו תורה שבעל פה עוד לא הייתה כתובה והיה צורך ללמוד אותה ולזוכרה בעל פה. זה היה כרוך בחזרה מתמדת על כמות עצומה של חומר. לחכמים של תקופה זו ניתן התואר הארמי 'תנא', שפירושו פשוט אדם ש-'שׁוֹנֶה' – שחוזר ומשנן את לימודו, המשמר את לימודו על-ידי חזרה מתמדת. טז: יז:
רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע [בן חנניה] אומר: כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת [את הילוד]. רבי עקיבא אומר [היה לתלמידיו], "זמר בכל יום, זמר בכל יום!"
העידוד האחרון הזה של רבי עקיבא מרמז על האפשרות שהחומר נלמד ושונן על דרך של ניגון שבודאי היה עזר לזכירה.
יח: יט:
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ …
ואולם, הוא מדגיש את המשך הפסוק כדי להמתיק את הדין:
וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:
מי שסבל מאובדן זיכרון זמני ודאי שאינו מתחייב בנפשו. רק כאשר מישהו "יֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ" בכוונה תחילה – רק אז, בעיני המקום, הוא מתחייב בנפשו.
|