דף הביתשיעוריםAvot

Avot-H156

נושא: Avot
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

לימוד משניות ברוח היהדות המסורתית (קונסרבטיבית)
מאת הרב שמחה רוט
ד' בכסליו ה'תשס"ו / 5 בדצמבר 2005 (אבות 156)


Bet Midrash Virtuali

מסכת אבות, פרק ג', משנה ג':

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר [מזמור א א], "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב"; אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [מלאכי ג טז], "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ." אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם; מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר? – שֶׁנֶּאֱמַר [איכה ג כח], "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו":

הסברים:

א:
תורתו של רבי חנניא בן תרדיון, שהיא הנושא של משנתנו, היא דוגמה טיפוסית למדרש דידקטי. למרות אורכה היחסי של המשנה היא למעשה פשוטה מאוד. מטרת המדרש היא "להוכיח" את הערך של דברי תורה ולימודה בין בני אדם. השיטה של מדרשים מעין אלו היא לצטט פסוקים מהמקרא – על פי רוב מחוץ להקשרם המקורי – כדי להצדיק רעיון מוסרי.

ב:
הרעיון הראשון שרבי חנניא בן תרדיון מציע הוא שכאשר שני בני אדם (או יותר) יושבים יחד, עליהם לכלול דברי תורה בשיחתם; אם לא יעשו כן פגישתם תיחשב כ-"מושב לצים". המושג "לצים" כשהוא מופיע במקרא (והוא מופיע בעיקר בספר משלי) מצביע על פי רוב על לגלגן, אבל נראה שחז"ל הבינו את המושג במובן רחב יותר, אך עדיין משפיל. לדוגמה: פסוק שמכיל את ביטוי הזה מצוטט על ידי חכם בגמרא [יבמות ס"ג ע"ב] כדי "להמליץ" על גירושיה של אישה וכחנית ומנדנדת.

ג:
במקום המילה הזו בהקשר הנוכחי אפשר להביא כל מושג מתון של השפלה וזלזול. הצעתו של רבי חנניא "מוכחת" על ידי אזכור הפסוק הראשון של ספר תהילים. הפסוק הזה מהלל אדם שמתרחק מאנשים לא מוסריים, אבל הקשר ללימוד תורה נמצא רק בפסוק הבא שאינו מצוטט במשנתנו:

כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:

(דבר שבשגרה שחכמים לא יצטטו את "שורת המחץ" במדרש דידקטי: אנחנו כולנו אמורים לדעת את התנ"ך מכל כיוון אפשרי!)

ד:
כששני בני אדם או יותר מחליפים ביניהם דברי תורה נחשב להם כאילו הקב"ה ביניהם. "ההוכחה" בציטוט פסוק מנבואתו של מלאכי [ג טז]:

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:

הרעיון הוא שכדי שהקב"ה ישמע את דבריהם הוא צריך להיות נוכח. העובדה שזה מגוחך מנקודת מבטם של החכמים אינה מונעת את השימוש בתכסיס כחלק מהמדרש הדידקטי הזה.

ה:
הפסוק מאיכה מצוטט – לגמרי מחוץ להקשר המקורי – כדי לעודד אותנו ללמוד תורה גם כשאנחנו לבד. הפסוק מובן כמורה על כך שאחד שיושב לבד ולומד תורה – "נטל עליו" – כלומר לקח את שכרו. (בהקשר המקורי לביטוי יש הוראה הפוכה: טוב לאדם הצעיר להתרגל לסבל כדי שכאשר הסבל יבוא הוא יוכל לקבל את עונשו כגבר.)

שאלות ותשובות:

באבות 154 דנו בתורתו של עקביא בן מהללאל בנושא אפסות האדם. יעקב חיניץ כותב:

בעניין ענוה וגאווה, יש לנו ניסיון לאזן בין קיצוניות בתורה ובכל הספרות המוסרית שבאה אחריה. להסתמך על ענוה עלול להזיק במקום להועיל. החוטא יכול לומר: מה הטעם, אני כלום. לעתור לגאווה שבעמידה לפני הקב"ה, כמו בתפילת נעילה, "ותכירהו לעמוד לפניך", עלול להוביל לשאננות. כיצד יוכל הקב"ה לדון אותי לכף חובה אם אני כל כך גדול וכל כך חשוב לו? יותר לעניין של יעילות מוסרית הן השאלות שאנו נשאלים בבית הדין של מעלה: האם פעלת ביושר? האם עסקת בפריה ורבייה? האם למדת תורה? האם ציפית לישועה? השאלות האלו ישימות בין אם אנחנו קטנים או גדולים. כשאנו פונים אל הקב"ה אין אנו יכולים להכתים אותו בטומאה ובפגמים אחרים. אנו כן פונים לענוותנותו, כמו בפסקה: "כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו". הקב"ה גם ענו במלכותו. לאחר מעשה המרגלים משה פונה לגאוותו של האלוהים: ואתה יגדל נא כוח ה'. בראש השנה אנחנו לא אומרים הלל מפני שבבית הדין לא מתאים להחניף לשופט. אבל כל השנה אנחנו מגדלים ומקדישים אותו בקדיש.

ואולם, ל-ג'ים פלדמן יש דעה הרבה פחות נלהבת על עקביא ועל תורתו:

למרות שאיני משכיל בעברית או משורר, ואני מודע לגמרי לשטות שבביטוי "תרגום מדויק", יש לי סלידה משימת מילים (באנגלית) בפיותיהם של הכותבים הטובים יותר של התנ"ך. במקרה של -"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" – צמד שמשאיר טעם נהדר בפי, אני מעדיף בהרבה תרגום מילולי, לפחות לפי הבנתי את המילים: "מהו המין האנושי שאתה זוכר אותנו או בן האדם שאתה חושב עלינו". איזו הצהרה על מקומנו הזעיר ביקום! אבל זו הצהרה של פליאה , לא של זלזול. אז אני רואה את שאת הנפש שבבן מהללאל לנפלאות המדהימים של החיים, ואני צריך לתהות מה היה עליו לעשות כדי להצליח לעשות את המעשה שהביא לו בן. איזה תרוץ עלוב ובעל שנאה עצמי לאדם. המקרא מלא במצוות ועיצות כיצד לחיות חיים טובים ובעלי ערך ואיומים על מה שיכול לקרות אם לא נחיה כך, אך בשום מקום אנו לומדים על זלזול ביצירה או החיים. למה שנוקיר את האיש הזה?

אני משיב:

לגבי התרגום: בעבר הייתי מתרגם בעצמי את הטקסטים, ואז התחלתי להשתמש בתרגום של JPS. אולי כדאי שאחזור לנוהג הקודם. (תרגומו של ג'ים אינו נכון מבחינה דיקדוקית.) לגבי הערכה של עקביא – הפילוסופיה שלו, מעשיו ואישיותו – אני אביא דעה אחרת ממשתתף אחר בפעם הבאה.


עמוד הבית |
חיפוש בארכיון |
ארכיון של מסכת אבות |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור |
יצירת קשר

בדרך כלל השיעורים של חוג המשניות משוגרים בימי שני וחמישי;
השיעורים של חוג ההלכה (באנגלית) משוגרים בימי שלישי.

עבור שיעורים אלה אין תשלום וכך יהיה גם בעתיד.
אם שיעור זה או אחר הסב לך הנאה נא לשקול את האפרשות לבצע תרומה מקוונת ומאובטחת לתנועה המסורתית, שמעניקה חסות לשיעורים של בית המדרש הווירטואלי. נא להקפיד ולציין שתרומתך היא עבור "בית המדרש הוירטואלי" בתיבה המכונה "My Gift Allocation". כל התרומות לבית המדרש הוירטואלי מעניקות הקלות במס.
נא להשתמש בקישורית זו כדי להגיע ל-טופס תרומהלתנועה המסורתית.


דילוג לתוכן