Avot-H153
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ג', משנה א' (חזרה):
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאת? – מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵך? – לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
הסברים (המשך):
ז:
כבר ראינו שהוצע לעקביא בן מהללאל התפקיד השני בחשיבותו אצל הפרושים, התפקיד של אב בית דין (אולי כבן זוגו של הלל הזקן). גם ראינו שהוא סירב להצעה בגלל התנאים שבאו אתה. בכל הספרות התנאית אנו מוצאים שעקביא מחזיק בדעות הלכתיות שהן שונות מדעת רוב החכמים. הוא התבקש לחזור בו מדעתו ההלכתית בארבע סוגיות כדי שיוכל להתמנות לאב בית דין. את סירובו האצילי, שציטטנו בשיעור הקודם, ראוי להביא שנית:
מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ. [עדויות פרק ה' משנה ו'].
ח:
יש בילבול מה במקורותינו לגבי מה שקרה לאחר מכן. לפי המשך אותה המשנה גזרו על עקביא נידוי. (כבר הזכרנו את איום הנידוי בהקשר של כמה חכמים: ראו אבות 034, אבות 089 ו-אבות 128. אבות 128 הסבר ט"ז גם מסביר את מהות הנידוי.) אבל עלינו לשאול את עצמנו מדוע החכמים הטילו תוצאות קשות כל כך על עמדתו העצמאית של עקביא. מדיון עקיף בגמרא [סנהדרין פ"ה ע"א] אנו מבינים שהוא נחשב לזקן ממרא (חכם מרדן). אנחנו דנו במושג זה באריכות כשלמדנו מסכת סנהדרין [ראו סנהדרין 127 ו- סנהדרין 128 באנגלית]. בקצרה: כשחכם מחזיק בדעה שהיא שונה מההלכה כפי שהתקבלה למעשה אצל רוב החכמים והוא מתעקש להמשיך וללמד את דעתו האישית הוא נחשב לזקן ממרא. (מותר לו ללמד את דעתו ברבים; הוא ייחשב לזקן ממרא רק אם הוא מלמד שהלכה כמותו למעשה, ולא כדעת חכמים.) ט: י:
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, "בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר". אָמַר לוֹ, "וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ?" אָמַר לוֹ, "אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים; אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין."
ברור איפה שעקביא לא היה סתם עקשן. הוא הרגיש שהוא פועל לפי הכללים. הדעות ההלכתיות שהוא לימד לא היו שלו: הוא שמע כך מרבותיו. אבל שאר החכמים קיבלו מרבותיהם גירסה אחרת, ושום צד לא היה מוכן לזוז מעמדתו. אבל עקביא מכיר בעיקרון שחכם בודד אינו רשאי לעמוד כנגד דעת רוב החכמים.
יא: המשך יבוא. שאלות ותשובות:
באבות 146 ציטטתי את רמב"ם שמזכיר לנו ש-חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה:
עמיתי, יואל ברמן כותב: האין זה נכון שלמלה 'שעה' יש גם משמעות של 'פרק זמן' או 'רגע' בתקופת המשנה? פרוש כזה יעשה את האמרה המקורית שרמב"ם מצטט קצת יותר סבירה, לא כן? אני משיב: ובכן, נראה שרבנו יעקב בן אשר מסכים עם יואל! בחיבורו האדיר הטור [טור אורח חיים סימן צ"ג] הוא מצטט אותה המשנה שרמב"ם הביא על החסידים הראשונים, אבל הוא מפרש את הציטוט כך:
ובבואו להתפלל ישהא מעט קודם שיקום להתפלל, דתנן: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה כדי שיכוונו לבם למקום ושעה אחת לאחר התפלה שלא תהא נראית עליו כמשוי שממהר לצאת ממנה".
ואולם, האם לא יתכן שהוא אומר שלמרות שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה, אנו לא יכולים להגיע למעלה כזו של חסידות; ובכל זאת, מן הראוי לאדם ש-"ישהא מעט…"
|