Avot-H150

הריני לומד/ת משניות לעילוי נשמתו של יצחק בן רוזה ונחמיה רבין ז"ל

א:
כמו המשנה הקודמת, גם משנתנו זו "נערכה" או "שופרה" בשלבים שונים במהלך הקריירה שלה. עורכים רבים חילקו אותה לשתי משניות, כשהם מקדימים לפסוקית "לא עליך המלאכה לגמור" ביטוי מבוא "הוא היה אומר". אחרים התחילו את המשנה החדשה במלים "אם למדת תורה הרבה…" היום כבר בלתי אפשרי לברר מה היה החלוקה המקורית, ולכן נראה לי שהדבר הטוב ביותר הוא להציג את המשנה כמקשה אחת, שהרי ודאי שהיא מייצגת הוראה אחת משולבת.

ב:
המשנה הקודמת היתה האחרונה בסדרה של משניות שיוחסו לחמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. היא גם היתה המשנה האחרונה בסדרה הכרונולוגית שהרכיבה את שני הפרקים הראשונים של המסכת. בפרקים ג' ו-ד' לא נראה שיש נושא ברור המייחד את הסדר שבו מופיעות התורות של החכמים השונים. כך נראה שמשנתנו זו משמשת כמעין גשר בין פרק ב' לבין פרק ג'. ברור שהיא נבחרה על ידי העורך הסופי של המסכת בגלל הקשר הרעיוני של הקב"ה כבעל הבית (מעסיק, מרשה) במשנה הקודמת.

ג:
מקרי אך מאוד מתאים שהגענו למשנה זו ביום השנה העשירי למותו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. יד המתנקש קטעה את חייו לפני שהספיק להשלים את מפעל חייו. למרות שהוא לא היה מסוג האנשים שאישיותם מתקשרת עם הרעיון של תלמוד תורה, בכל זאת, הוא היה אדם מאוד "יהודי". יש לקוות שההבטחה שבמשנתנו ברת תוקף אף במקרה שלו.

ד:
רבי טרפון היה בן זמנו המבוגר יותר של רבי עקיבא. רבי עקיבא היה קודם תלמידו של רבי טרפון ואחר כך חבר-עמית. לפיכך נראה שרבי טרפון מת לקראת סוף המאה הראשונה לספירה או בתחילת המאה השניה. ממה שידוע לנו עליו הוא היה אדם חביב, נעים הליכות ובעל לב רחב וחוש הומור נוגה – במיוחד בהתייחסות לעצמו. הוא נטה להכניס את עצמו ל-"תסבוכות" הלכתיות שמהן היה צורך להציל אותו. מסגרתנו הנוכחית אינה מאפשרת תיאור רחב של אישיותו של החכם הזה, לכן נסתפק בשני סיפורי מעשה.

ה:
בגמרא [סנהדרין ל"ג ע"א] מספרים על המקרה הבא.

פעם אחת הובאה השאלה הבאה לפני רבי טרפון: האם בשר מפרה שנשחטה יכול להיחשב ככשר אם רחם הפרה הוצא בעודה בחיים? ברור שרבי טרפון סבר שאין פרה יכולה לשרוד לאורך זמן לאחר ניתוח כזה, ולכן הוא פסק "לכלב תשליכון אותו [את הבשר]" [שמות כב ל], מאחר והפרה היתה 'גוססת' כביכול בזמן השחיטה. בעל הפרה (שכנראה קיווה לרווח נאה) עתר לחכמי הסנהדרין שנאספו ביבנה. תודוס הרופא דיווח לאסיפה כך:

(היה זה צעד שנועד להגן על הנדירות של בהמות איכותיות כך שלא יהיה ניתן לגדלם מחוץ למצרים ושערכן יישאר גבוה.) ברור שהעדות הזו הצביעה על כך שרבי טרפון טעה בהנחה שלו שהפרה הנדונה לא יכלה לשרוד אחרי כריתת הרחם. פרוש הדבר הוא שהבשר שרבי טרפון השליך לכלבים היה, ככלות הכל, כשר. רבי טרפון הכיר מיד בטעותו בהערה הנוגה "הלכה חמורך, טרפון!" – והתכוון לכך שיצטרך למכור את חמורו כדי לשלם פיצויים מכיסו לבעל הפרה. (רבי עקיבא אמר שאל לו לדאוג: אין הוא חייב לשלם פיצויים לבעל הפרה מפני שהוא – טרפון – מוחזק כ-"מומחה לרבים".)

רבי טרפון היה כהן, וגם היה גם עשיר מופלג. בתוספתא [כתובות ה' א'] מספרים שבשנה אחת הוא נשא לאשה שלוש מאות (!) נשים כדי שתוכלנה לאכול ממתנות הכהונה שלו (תרומה וכדומה) בתקופה שבה מספר שנים של בצורת קשה גרמה לעוני רב. (רק בני משפחתו של כהן רשאים להנות ממתנות כהונה אלה.)

ו:
הוראתו של רבי טרפון המובאת במשנתנו היא, כמובן, מטפורה ציורית מורחבת: החיים קצרים אך חייבם לחיות אותם עד שהמוות משחרר מחובה זו. אחת החובות העיקריות של היהודי במהלך חייו היא תלמוד תורה. זוהי מטלה אדירה שלעולם אי אפשר להשלימה. ואף-על-פי-כן, למרות שאנו יודעים שלא נזכה לסיים את המלאכה אסור לנו לוותר ולהתבטל מהמטלה.

ז:
המסר של המטפורה משתנה במעט לקראת הסוף. אפשר לסמוך על הקב"ה שישלם את השכר הראוי לאלו שחיו חיים טובים ולמדו תורה עד כמה שיכלו. ואולם, אין טעם לשער מדוע אנו רואים צדיקים במצוקה, מפני ש-"יום המשכרת" לחיים של מעשים טובים הוא רק "לעתיד לבוא". כבר דנו על אודות המושג "לעתיד לבוא" ("העולם הבא"), כך שאין צורך לחזור כאן על מה שכבר אמרנו באריכות ב- אבות 021 וב-אבות 022.

ח:
כעת אחזור כמעט מלה במלה על מה שכתבתי לפני שנה בדיוק!

הגענו לסופו של הפרק השני של מסכת אבות – שהשתרע על פני יותר ממאה וחמישים שיעורים! בשיעורנו הבא, אי"ה, נתקדם לפרק השלישי. למרות כך שאני בחופשה אני מקווה לשגר שיעורים רבים ככל האפשר בסדרה זו. סלחו-נא לי אם פה ושם אינני מצליח לעמוד בכוונותיי הכנות.

נא לקלקלק כאן.