Avot-H149

ג:
בשיעור האחרון הזכרנו לעצמנו שרבי אלעזר בן ערך עבר לגור באמאוס לאחר המלחמה הגדולה נגד הרומאים. שם, בעיר מרחצאות עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים וגויים וחיים קלים, יתכן שהוא צבר ניסיון רב בהשבה לאפיקורסים. התבוסה הרת האסון בידי הרומאים היתה בודאי גורם לחקקי לב בקרב היהודים וללעג רב בקרב הגויים. ולכן, עצתו היא שעל האדם להיות "שקוד ללמוד תורה" כדי שמתוך הלימוד הזה אפשר יהיה לדעת כיצד להשיב וכיצד להפריך מחשבות אפיקורסיות והקנטות תיאולוגיות.

ד:
כבר דנו באריכות במקור לכינוי "אפיקורוס". (ראה
אבות 135.) בכתבי חז"ל נתנו למושג כמה מובנים, כולם של גנאי. בגמרא [סנהדרין צ"ט ע"ב] מציעים שהכינוי אפיקורס ייאמר על אדם שבין השאר מגלה פנים [מעוות] בתורה שלא כהלכה. אבל, בפרושו למשנה [סנהדרין י' א'], רמב"ם נותן הגדרה רחבה יותר:

העובדה שרמב"ם אומר שהמושג מקורו בארמית, בעוד, שכפי שראינו, מקורו בשמו של פילוסוף יווני מסוים, מעלה בדעתי את הרעיון שרמב"ם לא ידע יוונית ושאת ידיעותיו ה-"יווניות" הוא למד מ-"יד שניה", ושהפילוסופים הערבים הגדולים היו כלי התמסורת.

ה:
החכמים שבאו אחרי רבי אלעזר בן ערך מהלו במידת מה את תורתו – כנראה כתוצאה של ניסיון מעשי מר. הגמרא [סנהדרין ל"ח ע"ב] מצטטת את משנתנו ואז מוסיפה:

רש"י מסביר שמאחר ואפיקורס יהודי למד בעבר תורה אין דבר שתוכל לומר שישכנע אותו!

ו:
הקטע הבא באותה הגמרא נותן לנו דוגמה טובה לביקורות של הגויים שאותן חז"ל היו צריכים להדוף. אותו רבי יוחנן [אמורא ארצישראלי, מסוף המאה השניה לספירה] מצטט ששה פסוקים שודאי הובאו על ידי גויים כופרים (נוצרים קדומים – מכת האביונים?) כמורים על ריבוי אלהויות. (כל אלה הם פסוקים שבהם מופיע המושג 'אלוהים' – שלכשעצמו בעל צורת רבים בעברית – ונושא פועל או תואר בלשון רבים.) הוא מורה על כך שבכל המקרים המשך הפסוק מורה על לשון יחיד. הפסוקים הם:

• נעשה אדם בצלמנו (בראשית א כו)
• הבה נרדה ונבלה שם שפתם (בראשית יא ז)
• כי שם נגלו אליו האלהים (בראשית לה ז)
• כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד ז)
• אשר הלכו אלהים (שמואל-ב ז כג)
• עד די כרסוון רמיו (דניאל ז ט)

ז:
המפרשים הקלאסיים קושרים את המשפט האחרון של משנתנו עם הראשון: כשאתה משיב לאפיקורס וודא תמיד שאתה יודע "לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך": אל תתן לויכוחים האלו לזרוע בלבך את הזרעים של ספק שהאפיקורוס עצמו העלה. אלא החזק תמיד בדעתך שאתה שליחו של הקב"ה ושהוא מרשך.

באבות 147 השבתי לביקורת שהציע אמנון רונאל. אני כתבתי: אלו [נשיקת מזוזות, ספרים וציצית והשתחוות אל עבר ארון הקודש] הן פעולות פיזיות שמביעות רגשות פנימיות, כך שאכן, במובן מסוים הן מטפוריות.

אמנון רונאל משיב:

זה ברור לי, אבל הגבול הוא דק ולא תמיד ברור. הרי אותו טיעון תקף גם לצלמים שמייצגים כביכול את עוצמתה של אלילות זרה.

אני משיב:

כשהייתי ילד הייתה לנו שכנה שהייתה קתולית אדוקה. אמי ז"ל הייתה תופרת לה שמלות חדשות. בכל פעם שהיא מדדה שמלה חדשה היא הייתה מתייצבת לפני פסלון קטן ואומרת, "מרים, האם את אוהבת את השמלה החדשה שלי?" יהודי מאמין לעולם לא יחשוב שכשהוא מנשק מזוזה שהוא מנשק את האלוהים.

---

באבות 146 כתבתי:יכול להיות שרבי שמעון בן נתנאל מזהיר אותנו לא לעשות את אמירת התפילה "מטלה של שגרה", משהו שאנחנו עושים באופן מכני, מבלי לחשוב על משמעותו, מפני שאנו כל כך רגילים למלים המוכרות. אם זו כוונתו אזי רבי שמעון מזהיר אותנו לא לומר את העמידה כמטלה שחייבים לעשות אלא לעשות אותה "רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא".

מרטין לדרמן כותב:

[זה] ממש קולע למטרה. אני חושב שסיבה אחת שהתנועה הקונסרבטיבית שלנו מאבדת חברים לתנועה הרפורמית היא בגלל שעבודת הקודש שלנו משעממת, התפילות נאמרות בחופזה ועל פי רוב הן אינן גורמות להשראה. נראה שאנחנו מנסים להגיע לסיום בהקדם האפשרי. המתפללים המצויים אינם יכולים להרהר במה שהם אומרים, שלא לדבר על השלמת התפילה. זוהי בושה שהרבנים שלנו לא קולטים שזה קורה, או שפשוט לא אכפת להם.

אני משיב:

בעוד שאני מבין את הדחף המרכזי בטענתו של מרטין אני נזהר מלהכניס את כל הרבנים באותו הקולר. מניסיוני, רבים מעמיתי הם יצירתיים להפליא. התגובה היעילה ביותר לבעיה שמרטין מעלה היא חינוך, חינוך, ועוד חינוך. ועד כמה שזה שווה, אני מסכים שעבודת הקודש שלנו צריכה להיפשט עד למרכיבים ההכרחיים מבחינה הלכתית כדי שהמתפלל יוכל לומר אותם ברגש עמוק יותר. ואולם, רוב האנשים שמגיעים תדיר לקהילות הקונסרבטיביות הם – כך אומרים, נדמה לי – יותר נמשכים למסורת מאשר לדת, ולכן הם יתנגדו לשינויים כאלו.