Avot-H148

ב:
רבי אלעזר של משנתנו הוא, כמובן, רבי אלעזר בן ערך. (ראה אבות 126 וגם בשאלות ותשובות ב-אבות 145.) אנו זוכרים שרבן יוחנן בן-זכאי העריך את החכם הזה וסבר שהיה המעולה מבין תלמידיו (ראה אבות 126) וב-אבות 131 הצענו סיבות להערכה זו. לא נחזור כאן על מה שכבר אמרנו על אודות החכם הזה מלבד לעניין אחד בתולדות חייו שיש לו שייכות לענייננו כאן. באבות 126 כתבנו:

אל ספורר כותב:

הבעיה שלי היא שכשאני חושב על המלים שפרשה שניה של קריאת שמע אני מנענע בראשי, לא, לא, לא! אפילו אם מצמצמים את כוונת המלים לאזהרה על גירוש היהודים מארץ ישראל אינו מסוגל לקבל את הפשט של הכתוב. אם השואה לימדה אותי משהו היא לימדה אותי שאל לנו היהודים להאשים את עצמנו כשפוקד אותנו אסון. התסמונת הזו של "הקרבן אשם" גרמה ליהודים להיות סבילים כשהיו קרבנות אלימות. ארתור ווסקוב, לפחות, העניק לפרשה השניה מעין דרש שמקובל עלי יותר, דהיינו שאם לא נטפח ונשמור על הסביבה – האדמה, האוויר, המים – אז נחריב את ארצנו ובכך נגרש את עצמנו ממנה. האם יש מקור תלמודי שלפחות מרמז על סוג זה של פירוש לפרשה השניה של קריאת שמע?

אני משיב:

אינני חושב שיש. גירוש מארץ ישראל כמעט תמיד מובא בתורה כתוצאה בלתי נמנעת של קיום חברה ומשטר בלתי מוסריים [ראה לדוגמה ויקרא יח כב-כט]. (ב-אבות 139 הבאתי מדרש שקשור באופן מובהק עם השמירה על הסביבה, אבל אין בו אזהרה או איום.)

הבעיה שמעלה אל ספורר הינה בעיה אמיתית, אך לי נדמה שדרך יותר מוצלחת לטפל בבעיה זו היא כפי שהצעתי בפירושי על פרשה שניה של קריאת שמע בסידור "ואני תפילתי" (עמוד 331). אני מביא כאן, בגירסה מאוד מקוצרת, מה שכתבתי שם:

השיעור היום היה ארוך מהרגיל היות ואני יוצא לחופשה קצרה. אי"ה השיעור הבא יהיה ב-10 בנובמבר.