Avot-H145
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ד (חזרה):
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע; וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה." וְאַל תְהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:
הסברים (המשך):
יג:
הסעיף השני מתוך השלושה המיוחסים לרבי שמעון בן נתנאל הוא לא לעשות את התפילה "קבע". יש כאן שתי מלים שצריכות הבהרה לפני שנוכל להעריך את ההוראה הזו. יד: טו: טז: יז: המשך יבוא. שאלות ותשובות:
באבות 142 כתבתי ש-לפי המסורת המשפט הזה צריך להיות הפרט הראשון בהתנסות הדתית של תינוקות: ברגע שילדים יכולים לנסח משפט בבהירות צריך ללמד אותם לומר את המשפט הזה.
אדם רוזנטל כותב: זה בודאי מבוסס על סוכה מ"ב ע"א, משנה תורה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ו, תור יורה דעה רמ"ה ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. מה שהרשים אותי זה הפופולריות של ההוראה הזו, בניגוד לרעותה הפופולרית פחות: שצריך ללמד גם את דברים לג ד ("תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב"). למעשה הגמרא (וכל המקורות שמצאתי בחיפוש המהיר שערכתי) מביא את דברים לג ד קודם, שאפשר להבין כמשתמע שצריך ללמד אותו לפני דברים ו' פסוק ד'. זה יהיה הגיוני, מפני שהוא אמור לסמל את התחלת חיים של תלמוד תורה, ואילו דברים ו ד מסמל את מצות קריאת שמע. על פי רוב מטביעים את חותם החינוך על הילד קודם למצות קריאת שמע. אני משיב: אני חושב שכוונת חז"ל היתה ללמד את הילדים לומר את שני הפסוקים גם יחד. לא הזכרתי את הפסוק השני [דברים לג ד] מפני שהוא לא שייך לנושא הנדון. באבות 142 גם כתבתי: בספרות התנאית 'סתם רבי שמעון' – ללא הגדרה נוספת או שם האב – כמעט תמיד מתייחס לרבי שמעון בר יוחאי שחי כשני דורות אחרי רבי שמעון בן נתנאל של משנתנו, שכפי שלמדנו במשנה ט' [אבות 126] היה אחד מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. עמיתי יואל ברמן כותב: אני מבין מכך שרבי שמעון באבות ב' משנה י"ד הוא רבי שמעון בן נתנאל. כרגע אמרת שרבי שמעון ללא הגדרה "כמעט תמיד" מתייחס לבן יוחאי. אולי פספסתי משהו בהמשכיות כאן, אבל כיצד נקבע שכאן מדובר בבן נתנאל? אני משיב: סדר המשניות דורש שכך הוא. באבות פרק ב' משנה ט' נאמר לנו ש-"חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך." המשניות הבאות הביאו הוראות המיוחסות לכל אחד מהם באותו סדר: משנה י"א הביאה את הוראותיו של רבי אליעזר, משנה י"ב את של רבי יהושע ומשנה י"ג של רבי יוסי [הכהן]. לפיכך, איני יכול לראות סיבה הגיונית שלא להניח שרבי שמעון של משנה י"ד הוא רבי שמעון בן נתנאל – במיוחד בשים לב לכך שההוראות של משנה ט"ו מיוחסות לאחרון מחמשת התלמידים הללו של רבן יוחנן בן זכאי, רבי אלעזר בן ערך. גמר חתימה טובה לכולם. |