Avot-H137

ד:
"יצר הרע" הינו מושג מרכזי בפסיכו-תאולוגיה של חז"ל. הרעיון הוא שלכל אדם יש שתי נטיות בהרכב הפסיכולוגי שלו או שלה: נטייה לעשות את הדבר לא נכון – יצר הרע, ונטייה לעשות את הדבר הנכון – יצר הטוב. משימתנו בחיים היא, כמובן, להבטיח שיצר הטוב יביס את יצר הרע עד כמה שרק אפשר. זה נאמר במפורש בגמרא [ברכות ה' ע"א]:

ובמקום אחר בגמרא [ברכות ס' ע"ב] אנו למדים שעל כל אחד להתפלל מדי יום שיצר הטוב ישלוט ביצר הרע.

ה:
המושג נמצא לראשונה במקורותינו בתוספתא [ברכות ו' י"א]. ("לראשונה" כאן מתייחס לסדר המקורות ואין ללמוד מכך שמקור הרעיון בתקופה הזו.) שם אנו קוראים הערה על מצווה ידועה מהתורה [דברים ו ה] שעלינו לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך":

באבות דרבי נתן [ט"ז ב] אנו מוצאים את הרעיון שיצר הרע הוא מולד ואילו יצר הטוב בא לנו עם ההתבגרות. במילים אחרות אנחנו עושים את הדבר הלא נכון באופן טבעי אבל לעשות את הדבר הנכון אנחנו צריכים ללמוד.

ו:
מה שאצל החכמים טוב ומה רע אינו בהכרח דומה להבנות שלנו. כמובן, במכלול הדברים יש זהות, אבל ישנם דברים שחכמים רואים כנובעים מיצר הרע שאנחנו היינו פשוט מכנים אותם נטיות טבעיות ואפילו התנהגות אינסטינקטיבית. ישנו מדרש מעניין מאוד [בראשית רבה ט ז] בעניין הזה:

ז:
הואיל ויצר הרע כולל גם הרבה דפוסי התנהגות טבעיים ואינסטינקטיביים, אין זה מפתיע שרבי יהושע במשנתנו מזהיר שביכור חסר רסן של יצר הרע יוציא את האדם מן העולם. אין דרך שבה אנחנו יכולים (או צריכים) לפטור את עצמנו מהאינסטינקטים הבסיסיים שלנו: יש להם תפקיד חיובי בחיינו. אבל אנחנו גם חייבים לרסן את האינסטינקטים האלו על ידי יישום הנטייה לעשות את הדבר הנכון – יצר הטוב. זהו השיעור הראשון בהתנהגות מוסרית שהאדם למד לפי הכתוב בתורה. קין רצח את הבל אחיו והקדוש ברוך הוא מזהיר אותו [בראשית ד ז]:

המשך יבוא.

אני תמיד משתדל לוודא ששיעורים אלו נקיים מטעויות, אבל, כמובן, אי אפשר להיות נקי לחלוטין מטעויות. ואומנם, לעתים קרובות אני מופתע על כך שאני לא צריך לתקן את עצמי לעתים יותר תכפות. טוב הוא שיש בין המשתתפים כאלה שיצביעו על הטעיות הגסות ביותר. ולכן טוב מאוד שעמיתי המכובד דויד גרינשטיין כתב לי:

בקשר להצהרה שלך שהמושג הפופולרי שלנו "עין הרע" מקורו בהשפעה מאוחרת של הקבלה – עד כמה שאני יכול לומר, זה לא מדויק. "עינא בישא" מופיע בגמרא (לדוגמה ברכות כ ע"א). אוצר ישראל מצטט את ספר הערוך שהוא כבר מכיל את המושג הזה. רבנו גרשום מוצא אותו בבבא בתרא ב ע"ב בהקשר של שאיסור להביט על גינה של שכן, וכמו כן רש"י שם ובמקומות רבים אחרים. (ועיין מדוע רמב"ם מנסה לפרש מחדש את הגמרא ההיא בתשובתו לחכמי לונל, שמביאים פרשנים להלכות שכנים ב, ט"ז.) כך גם ספר חסידים. ולכן, אפילו אם הקבלה, יחד עם כל העושר שהיא הורישה לנו, יש גם הרבה שהיא צריכה לתת עליו תשובה, הבה לא נשים יותר מדי "עין הרע" על הקבלה בעניין הזה.

אני משיב:

פני מאדימות במיוחד שהרי לימדתי בבא בתרא דף ב ע"ב אין ספור פעמים! "אוי לבושה ההיא!"

---

באבות 134 כתבתי: ברור שהרב עובדיה בעצמו הכיר בחולשה של תירוצו הראשון והוא מציע תירוץ נוסף: הוא מציע שאלו היו אמירות שכל אחד מהחכמים תמיד היה רגיל לומר.

אד פרנקל כותב:

האמת, אני מוצא שדעה הזו נכונה לא רק לגבי המשנה הנדונה אלא למסכת כולה. אין דרך שספר זה יכול לכלול את כל האמרות החשובות של החכמים הדגולים הללו. ואולם, אלו הם רעיונות והערות המשקפים בבהירות יתר את הגישות של החכמים ואישיותם.

אני משיב:

זה נכון לחלוטין ואינו צריך כל הערה מצדי.