Avot-H134
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה י"א:
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס; וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ; וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:
הסברים:
א:
כמעט כל המשניות שנותרו לנו בפרק זה הן אמירות המיוחסות לכל אחד מחמשת התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שהוזכרו בשתי המשניות הקודמות. שלוש אמירות מיוחסות לכל אחד מהם, אך אפשר, כמו במקרה של כמה מהמשניות בפרק א', שכאן המספר שלוש הוא מספר טיפולוגי: לא בכל מקרה ומקרה ניתן למצוא בדיוק שלוש הצהרות. לדוגמה, בקריאה ראשונית נראה שלרבי אליעזר מיוחסות ארבע אמירות, או לחילופין, שלוש אמירות מצוטטות והרביעית היא תוספת מאוחרת יותר או מחשבה שניה. ב: ג: ד:
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.
כוונתו, שאם אדם מאבד שליטה עצמית עד כדי כך שהוא עושה דברים לא הגיוניים תחת השפעת כעסו, הוא כמו עבוד אלילים: כעסו השתלט עליו במידה כזו שהוא מגרש את הקב"ה ואת מצוותיו מתודעתו. ואכן בכניעה לכעס בלתי נשלט הוא הופך את עצמו לאלוהיו. יש רק דבר אחד שממלא אותו באותו הרגע ואת הדבר הזה (יהיה אשר יהיה) ניתן לייחס לכבוד העצמי שלו. כבודו של כל אחד אחר חדל מלהיות בעל משמעות.
המשך יבוא. שאלות ותשובות:
באבות 129, בעניין של העימות בין רבן גמליאל ורבי יהושע כתבתי: תלמיד צעיר (שעתיד לעשות שם לעצמו, רבי שמעון בן-יוחאי) גרם לפיצוץ כששאל האם תפילת ערבית היא רשות או חובה? רבן גמליאל כפה עימות במליאת הסנהדרין ותוך כדי התנשאות כפה על רבי יהושע (שהחזיק בדעה מנוגדת) הודעת 'הכחשה' משפילה. החכמים באסיפה רתחו וזעמו ונימנו להדיח את רבן גמליאל מנשיאות הסנהדרין.
סו מאקסון כותבת: האם חסר כאן משהו? לא ציינת באיזו דעה החזיק רבן גמליאל. אני מבינה שזה לא רלוונטי לסיפור, אבל בין המשפט השלישי והרביעי משהו חסר לי. אני משיב: סו צודקת. השמטתי את הפרטים היות והם לא היו רלוונטיים לנושא העיקרי של הדיון. "סלע המחלוקת" בין החכמים היה מעמדה של תפילת ערבית. רבן גמליאל החזיק בדעה שהיא חובה שמוטלת על כל יהודי, רבי יהושע סבר שהיא רשות. המסקנה הסופית היא שבעוד רבי יהושע בעצם צודק ותפילת ערבית היא רשות (שלא כמו תפילת שחרית ומנחה שהם חובה מדאוריתא), אף-על-פי-כן דעתו של רבן גמליאל ניצחה בגלל שהיהודים קבלוה על עצמם כחובה. |