Avot-H110
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה ו' (חזרה):
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים; ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:
הסברים (המשך):
טו:
למרות שהעברית של המשפט הבא במשנתנו פשוטה וישירה, קשה לעשות צדק הולם עם משמעותו. "ולא כל המרבה בסחורה מחכים". יש נטיה טבעית אצל בני אדם ליחס לעשירים מופלגים חוכמה יתרה – אחרת כיצד הצליחו לצבור הון רב כל כך? אבל הלל אפילו יותר תמציתי. הוא מציע שלא כל מי שמצליח בעסקים – ויש לו הרבה סחורה ומיזמים מסחריים מרובים – מן ההכרח צבר גם חוכמה. גם שוטים יכולים להתעשר וחכמים רבים חיים בעוני. טז: יז:
יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ:
רמב"ם, בפרושו למשנתנו, מקשר בין תורתו של הלל ובין פסוק אחר [דברים ל יא-יג]:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא … וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
והוא מצטט את חכמי הגמרא [ערובין נ"ה ע"א] כדלהלן:
התורה לא תימצא בבעלי הגאווה והגסות, ולא בהולכי ארצות רחוקות, וסמכו זה לפסוק על צד המליצה, והוא אמרו "לא בשמים היא לאמר וגו' ולא מעבר לים היא וגו'". אמרו: "לא בגסי הרוח היא ולא במהלכי מעבר לים היא":
אבל אני חושב שהלל היה שקול יותר: קריאה זהירה של תורתו מגלה לאדם החושב שאין הלל שולל את האפשרות שישנם אנשים שהם גם מצליחים מבחינה עסקית וגם בעלי חוכמה.
המשך יבוא. שאלות ותשובות:
עבר כבר זמן מה מאז שלמדנו את משנה ה' של פרק זה, אבל אני מכיר בכך שלא כל המשתתפים יכולים לדבוק בקצב ההתקדמות שלנו. מדי פעם אני מקבל הערות ממשתתפים על משנה זו או אחרת שהם הסבר יפהפה שלא הוצע עד כה על ידי אחרים. לפי דעתי, ההארה הבאה על משנה ה', שהציעה נחמה ברבירו, היא הסבר כזה. מילה אחת שניתן לייחס לכל חלקי המשנה היא "לאמר" או "לדבר". ברשותך אפרט את חלקי המשנה. פרישה מן הציבור גוררת הפסק דיבור- מעין נדר של שתיקה. אדם שומר מצוות לא יכול לעבור יום בלי לדבר, החל מתפילה – ועדיף בציבור – והמשך בברכות, ובל נשכח את תלמוד תורה שכל אדם/אב מצווה ללמד את בניו/תלמידיו. כך שכדי להיות "יהודי טוב" אל לו לאדם לפרוש בדיבור מן הציבור. "אל תאמן בעצמך" יכול להיקרא כדיבורי העצמה עצמית (או בלשון העם – להשתחצן). במקרים רבים דיבורים מאין אלו גורמים אצל המאזין לרגשות שליליים. וכך הדובר יכול להביא את השומע לידי הוצאת לשון הרע. ואולי דיבורו זה הוא בגדר "ולפני עיוור לא תשים מכשול" שלושת החלקים הראשונים מתייחסים לאדם מול הקהילה שבו הוא חי. החלק הרביעי מתייחס לאדם מול עצמו. אל "תשקר את עצמך" ש"מחר" אתחיל להקפיד על מצווה זו או אחרת (או אתחיל דיאטה / אמצא זמן לשבת עם הילד וכולי). אם תעשה כך תמצא את עצמך "מחרתיים" בלא שהוצאת דבר מרצונותיך אל הפועל. |