Avot-H106
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה ו':
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים; ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:
הסברים:
א:
משנתנו ממשיכה את תורתו של הלל הזקן. הבור בהקשר הנוכחי הוא אדם חסר חינוך ושמא גם אי אפשר לחנכו. אדם כזה, מעצם ההגדרה, לא יכול להיות ירא חטא – ולא משנה עד כמה שיקול כזה יפגע ברגשותינו. היהדות היא דרך חיים המבוססת על מערכת של שמירת מצוות. אם אין אדם יודע ומכיר את המצוות, או אם לא יבין מה נדרש ממנו, אינו מסוגל להיות שומר מצוות, ירא חטא. פשוט כך. מי שניתן לחנכו, צריך ללמדו לקיים כמה שיותר מצוות, כפי יכולתו. יש מצוות שאפשר לחנך לשמירתן על ידי שינון וחזרה, וההבנה באה מאוחר יותר. ב: ג:
"וְאֹתִי [הקב"ה] עָזָבוּ וְאֶת-תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ".
ידועה הערתו של האמורא רבי חייא בר אבא בעניין הזה [איכה רבה, הקדמה, ב']:
הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו.
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
בשאלות ותשובות שבאבות 102 הבעתי את מורת רוחי מההיתר לנסוע בשבת. אמנון רונל כותב: ואני הייתי בטוח שהתנועה הקונסרבטיבית אינה מתירה נסיעה בשבת, אך אינה כופה איסור זה על חבריה! אני משיב: יש כאן הבדל בין התנועה הקונסרבטיבית בצפון אמריקה ובין הסניף הישראלי, התנועה המסורתית. לפני יותר מחמישים שנה התיר ועד ההלכה בצפון אמריקה שימוש ברכב בשבת. למרות שהובאו תירוצים הלכתיים, כביכול, התמריץ המרכזי לתשובה המתירנית היה דמוגרפי וגיאוגרפי: היהודים הקונסרבטיבים עברו לגור רחוק יותר ויותר בפרברים, בזמן שבתי הכנסת נשארו במרכזי הערים והכרך. ה-"היתר" נועד לאפשר נסיעה לבית הכנסת – ורק לבית הכנסת! – כדי שמחברים כאלו לא תישלל כליל האפשרות להשתתף בתפילות בשבת. היה הרבה מתאים להשיק תוכנית לימוד שהיתה מאפשרת לאנשים להתפלל כראוי בביתם – ולעודד אנשים לגור קרוב לבתי הכנסת, או לבנות בתי כנסת סמוך למקום מגוריהם. התשובה של התנועה המסורתית, שמחזיקה באיסור לנסוע ברכב בשבת, מבססת את עצמה על טיעונים הלכתיים מוצקים ועל העובדה שהשיקולים הדמוגרפיים והגיאוגרפיים שתמכו ב"היתר" שניתן בצפון אמריקה קודם לכן אינם רלוונטיים לחברה הישראלית של ימינו. באבות 102 כתבתי גם שבהתפתחות הדתית שלנו "לעולם אסור לנו לפחד משינוי. עלינו תמיד לכפוף את האפשרות לשינוי לביקורת של המסורת." זאב אורזך כותב: ההצהרה שלך ש-"עלינו תמיד לכפוף את האפשרות לשינוי לביקורת של המסורת" גורמת לי להרהר. ביקורת היא מושג מאוד מעורפל. ממה היא מורכבת? מהן אמות המידה שעוזרות לנו להחליט האם לקבל או לדחות שינוי מסוים? האם שינוי כזה מצריך הצדקה לפי דין תורה? ואם כך, כמה אפשר "למתוח" פרוש של מילה או פסוק? אני משיב: כל שינוי מוצע חייב להיות בר הגנה על בסיס ההגיון ההלכתי המקובל והתקדימים. על ידי הפעלה מיומנת )וכנה!( של הטיעונים שהביאו גדולי הפוסקים בעבר אפשר למצוא תקדים לשינוי המוצע. ואם כן אפשר לומר שהשינוי מתאים למגמה הכללית של חשיבה הלכתית מסורתית – אפילו אם השינוי חדשני במצב השורר. כל שינוי הלכתי שמוצע חייב, אם כן, להיות ניתן להצדקה לפי כללי הדיון התורני – אפילו אם הטיעון הסופי הוא שהמצב כל כך מקורי שעלינו להשתמש בזכות הרבנים "לעקור דבר מן התורה" כדי לשמור את היהדות הוגנת ומוסרית בְצִיווּיֶיהָ. כל הצעה לעשות שינוי גורף בחשיבה או בפסיקה ההלכתית המתבססת בעיקרה או בשלמותה על פירוש של מילה או מילים בפסוק מסוים היא ככל הנראה מזויפת ולא כנה. חשיבה הלכתית מסורתית פשוט לא פועלת כך! |