Avot-H103
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה ה' (חזרה):
הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר; וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ; וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ; וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע; וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
הסברים (המשך):
יד:
הסעיפים השני והשלישי של תורתו של הלל במשנתנו כמעט ומובנים מאליהם. קודם באה האזהרה שאל לו לאדם להאמין בעצמו עד יום מותו. אי-תלות באחרים אינה מעלה ביהדות: אני חושב שבגלל זה האזהרה באה מיד אחרי ההוראה לא לפרוש מן הציבור. כדי לחיות חיים יהודיים מלאים צריכים להיות חלק מחברה יהודית. אם חיים על אי בודד אפשר להיות יהודי טוב אבל אי-אפשר לחיות חיים יהודיים מלאים, מפני שישנן מצוות חשובות שלא יהיה אפשר לקיימן. ממש בתחילת מסכת אבות למדנו שאחד מעמודי היסוד של כל חברה יהודית אמיתית הוא מצוות גמילות חסדים. אם כולם אינם תלויים באחרים אזי אי אפשר לעשות מעשים של חסד כמו עזרה לזולת, השתתפות בשמחה ובצער של אחרים, ביקור חולים, הכנסת כלה, מתן בסתר, קבורת המת וכדומה. ואמנם האפשרות של אי תלות באחרים מופרכת בעליל על-ידי האזהרה לא לשאוף לאי תלות באחרים "עד יום מותך" – שהרי ביום זה אין אדם שיכול להיות בלתי תלוי באחרים. זו הסיבה שקבורת המת נקראת במקורותינו "חסד של אמת" – מפני שאין אדם שיכול לקבור את עצמו ואלו שקוברים את המת לא יזכו לתודה מהנהנה של החסד שעשו. הדרך היחידה שאפשר להיות יהודי שלם – וכן הדרך היחידה להיות בן אדם שלם – היא מתוך הכרה בכך שכולנו תלויים באחרים. טו: טז:
אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותינצל:
דנו בנושא דומה באבות 037 כשלמדנו את ההוראה "והוי דן כל אדם לכף זכות".
המשך יבוא. שאלות ותשובות:
עבר זמן מה מאז שדנו במהפכה שעשה רבי כשהעלה את משנתו על הכתב. יעקב חיניץ שלח אלי את השאלות האלו לפני זמן רב: בקשר לכתיבת המשנה, בניגוד ללימוד בעל פה, מתי צצה הסוגיא של "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם"? בספרו "כעלה נידף", מילטון שטיינברג מתאר את רבי עקיבא כבעל רשומות של הלכה משנתית או מדרש הלכה. האם רשומות כאלו היו מותרות על ידי האיסור על כתיבה? אני משיב: כשהתחלנו לדון בנושא [באבות 085] הבאתי את המקור הקלאסי להלכה הזו: בתלמוד הבבלי מסכת גיטין דף ס' ע"ב. אבל יכול להיות שיעקב מבקש הסבר מפורט יותר. המקור הטוב ביותר להבנת איך יצרו חז"ל הבחנה בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה נמצאת באוסף מדרשים המכונה "ילקוט שמעוני". שם יש דיון על הפסוק הזה מהתורה [שמות לד כז]:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:
חכמינו ראו את ההוראה כתב לך את הדברים האלה כהוראה שעל התורה להימסר בכתב. את הביטוי כי על פי הדברים האלה אפשר להבין גם "כי על-פי [בעל פה] הדברים האלה". לחז"ל [ילקוט שמעוני תד] זה נראה כסתירה:
דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה [דוברו] דריש לקיש: כתיב כתב לך את כל הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה. הא כיצד? – דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב. דבי [בבית מדרשו של] רבי ישמעאל תנא [נשנה]: "אלה" – אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.
לגבי שאלתו השניה של יעקב: כבר טיפלתי בנושא באבות 085, שם כתבתי בפרוש:
משך מאות שבשנים החומר של תורה שבעל-פה נמסר מדור לדור בעל-פה. מותר היה לחכם לרשום לעצמו הערות על חומר חדש שהגיע לידו, אבל "מגילת סתרים" זו [בבא מציעא צ"ב ע"א] היתה לשימוש פרטי בלבד ואסור היה להשתמש בה כדי ללמד או לשם כל מטרה ציבורית אחרת. כל זה היה עקב כך שבהתחלה ממש הוחלט לשמור על הבדל עקרוני בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל-פה: תורה שבעל-פה אסור לעולם להעלות על הכתב:
|