Avot-H101

ט:
אני חושב שאנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהציבור שאליו מתייחס הלל הוא הציבור היהודי, מפני שזהו הציבור היחיד שהכיר. כמובן שהיו לא-יהודים בארץ בזמנו של הלל, אבל הם לא היו חלק מהציבור שלו. הם לא היו בני-האדם שבחברתם הוא נהג הסתובב למטרות חברתיות, דתיות, תרבותיות או חינוכיות. יכול להיות שהוא בא במגע אתם בהקשרים כלכליים, פוליטיים או אזרחיים מסוימים, אבל הם לא היו באמת חלק מהציבור שלו. ואמנם, למושג העברי "ציבור" בימינו יש מובנים של "קהילה", " קהל" – וגם, כמובן, כלל האנשים – "הציבור".

י:
בנסיבות רגילות, הלל מלמד, עלינו תמיד להישאר חלק מהציבור היהודי. עלינו להיות חלק חיוני של ציבור זה הן בזמנים של שמחה והן בזמנים של ייאוש. ואפילו כאשר הציבור בו אנו חיים שוגה, אל לנו להתייאש מיכולתנו להשפיע לטובה – אם על ידי הוראה ואם על ידי דוגמה אישית. בחיבורו הגדול, משנה תורה [הלכות תשובה, פרק ג'] רמב"ם כותב:

המשך יבוא.

באבות 095, כתשובה לסידרה של שאלות שהציג יהודה וויזן, ניסיתי להסביר כיצד פוסקי ההלכה הקונסרבטיבים מנסים לשמור על החיוניות של המסורת על ידי חיפוש הבנה מחודשת, מחדשת ומתחדשת לאור הניסיון וההבנות של ימים אלה. כתבתי: המגמה המכוונת ביהדות הקונסרבטיבית היא לחפש פרוש חדש או להבין באופן חדש מצווה זו או אחרת כדי שנוכל להמשיך ולקיים אותה עם מצפון שקט.

ליהודה יש שאלות נוספות, ואני אנסה לענות עליהן כאן מפני שאני חושב שהוא מביע את מחשבותיהם של רבים מהמשתתפים, ולא רק את דעתו האישית. הוא כותב:

הסיבה החילונית לחפש פירוש או הסבר חדש למצוות הוא ברור: כדי שהדת שלנו תתאים לחשיבה החילונית הרווחת בנושאים של אתיקה ומוסר. אבל מה היסוד ביהדות לעשות כך?

אני משיב:

היהדות המסורתית תמיד הייתה דת שבעקביות עדכנה את הבנת מצוותיה. אפילו יש מנגנון מובנה בתוך התורה שבכתב, כביכול, שמטפל בנושא הזה. התורה [דברים יז, ח-יג] מורה:

אחד מעמודי היסוד באמונה היהודית הוא שהיקום בו אנו חיים התחיל בזמן כלשהו בעבר. רמב"ם היה מעריץ נלהב של הוגה הדיעות היווני אריסטו, אבל אריסטו החזיק בדעה שהחומר נצחי (משהו דומה לתיאוריה המודרנית שהופרכה של "מצב יציב"). רמב"ם נקרע בין הלימוד המפורש שבתורה ובין המסקנות של הגוּרוּ שלו. בחלק השני של מורה נבוכים, רמב"ם מודה שאם היה אריסטו מצליח להוכיח את התיאוריה שלו אזי הוא, רמב"ם, לא היה מהסס לפרש את התורה בהתאם!

כשלמדנו את מסכת סנהדרין ראינו שמצווה אחת בתורה הייתה כל כך דוחה ופוגעת בעיני חז"ל שהם" הסבירו" אותה עד שלא נותר ממנה לא דבר ולא חצי דבר. הם לימדו שהמצווה [דברים, כא, יח-כא] שמצווה על הורים של בן סורר ומורה להוציאו להורג אינו ניתן לאכיפה – ושמקרה של בן סורר ומורה "לא היה ולא יהיה". הם לא ביטלו את המצווה, הם רק פירשו מחדש את פרטי המצווה לאור ההבנות של זמנם. וכך, כאשר רבנים מודרניים מחפשים דרכים להבנה חדשה, מחדשת ומתחדשת של הנרמז בתורה – אפילו בעניינים העוסקים במעמדן של נשים, הומוסקסואלים, ממזרים, גרושות וכיוצא בזה – הם מקיימים מצווה מן התורה. ואם מתעלמים ממנה אנו מעמידים את עצמנו בסכנה דתית.

ליהודה יש שאלות נספות ואני אשתדל להשיב עליהן בהן בשיעור הבא.