Avot-H097

א:
משנתנו הנוכחית אינה מיוחסת לחכם מסוים, ומאחר והיא ממשיכה מיד אחרי המשנה הקודמת ששייכת לרבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, סביר להניח שהוא גם בעל המשנה הנוכחית. אולם לא ברור מדוע חכם זה הוא היחיד (פרט להלל הזקן, מיסד השושלת) שצוטט יותר מפעם אחת – אפילו רבי עצמו זכה רק למשנה אחת! אבל מאחר שבכל ההעתקים הקיימים של המסכת חסר הייחוס של המשנה הזו ומאחר וכולם מייחסים את המשנה הבאה לאותו חכם, נראה שסביר להניח שמשניות ב,ג ו-ד, כולן שייכות לרבן גמליאל, האחרון בשושלתו של הלל שמוזכר במסכת אבות. אנחנו נדון עוד בעניין הזה כשנגיע למשנה ה.

ב:
כשלמדנו את פרק א, ראינו ש-300 שנה לפני רבן גמליאל היה חכם אחר שהזהיר על כך שאין לסמוך על "המימשל": "שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:" [אבות פרק א משנה י] אבל שם, כפי שהסברנו בזמנו, שמעיה ממליץ להירתע מלהיות "ברבנות" – בשררה. במשנתנו רבן גמליאל מצהיר הצהרה כללית על אלה שבימינו מכנים 'פוליטיקאים'.

ג:
תורתו היא כה ברורה ופשוטה עד שכמעט ואין צורך להסביר אותה. זהו תאור קלאסי למה שהתאווה לכוח, סמכות ויוקרה עושה לאדם. עד כמה שזה נראה מופלא, רבן גמליאל נראה כמי שמתאר מערכת בחירות דמוקרטית-מודרנית: כשהם זקוקים לקול שלך הם מבטיחים שמים וארץ, אבל תשע פעמים מתוך עשר ההבטחות האלה כתובות על המים. אנחנו זוכרים שאביו של רבן גמליאל היה ידיד אישי של לפחות קיסר רומי אחד. האם יתכן שבמילים האלו רבן גמליאל מבכה את העובדה ש"ידידיו" של אבא לא האצילו עליו כבוד דומה? יכול להיות שכך היה, אבל זוהי השערה בלבד.

באבות 093 כתבתי: אם רבי יהודה הנשיא היה עורך המשנה… איך אפשר שאימרה המיוחסת לבנו נכללת אחרי אימרה המיוחסת לרבי עצמו? הלא ודאי שהמשנה גובשה ונחתמה לפני שרבי הוציא אותה לאור… האמת הפשוטה היא ש… לא היה זה רבי שחתם את עריכת המשנה, אלא המלאכה נמשכה מספר שנים לאחר מותו. אין לדעת אלו חלקים מהמשנה (בכללותה, כל ששת הסדרים) נוספו או נערכו לאחר מותו של רבי.

בנימין פליישר כותב:

האם לא כלולים בסוף מסכת סוטה אירועים שהתרחשו רק לאחר מותו של רבי? תמיד מפתיע אותי כיצד המשנה מצטטת את רבי יהודה הנשיא כ- רבי. לי היה יותר הגיוני אם הוא היה מופיע כ-סתמא ולא בכינויו. דרך אגב, האם אתה חסיד של הסברה של שאול ליברמן שהמשנה נחתמה בעל-פה על-ידי רבי אבל היא הועלתה על הכתב בתקופת התלמוד? זה היה מסביר טוב יותר כיצד חלקים נוספו ושונו.

אני משיב:

בנימין מתייחס לסעיף האחרון של המשנה שצוטטה בסוטה 112: "מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא." אני מסכים עם בנימין שזה נראה כאילו שהחלק הזה לפחות של המשנה מתוארך לזמן שאחרי מותו של רבי. אבל – ויש כאן אבל גדול מאוד – יש לקרוא את הערתי הראשונה (באנגלית!) בהסברים על אותה המשנה! ההערה השניה של בנימין, למרות שהיא הגיונית, פחות משכנעת, מפני שבעת העתיקה סופרים נהגו להתייחס לעצמם בגוף שלישי. אולם אני חייב להודות שהוא העלה נקודה מעניינת במיוחד. כשבנימין מזכיר את הסתמא הוא משתמש במילה ארמית שמשמשת לזהות את העורך. אבל המושג הזה, למיטב ידיעתי, בשימוש רק בהקשר של עריכת הגמרא. לדעתי, המשנה מטבעה אינה מאפשרת לעורך חסר-שם לכלול את הערותיו.

המושג שהגמרא משתמשת בו כדי להתייחס למשנה היא "מַתְנִיתֵין" שבארמית פירושו "משנתנו". הוצעה האפשרות שהיו כמה עריכות של המשנה ושהאמוראים בבבל רצו להדגיש שהם משתמשים "בגירסה שלנו של המשנה". אני חושב שזה מאוד לא סביר, אם לא מסיבה אחרת אז מפני שאין הבדל של ממש בין הנוסח של המשנה בתלמוד הבבלי ובין זה שמופיע בתלמוד ארץ-ישראל (הירושלמי), והשינויים בין הגרסאות מינימליים וחסרי חשיבות. העריכה של התלמוד הבבלי, אליו מתייחס בנימין, נעשה כמאתיים וחמישים שנה לאחר מותו של רבי: לי זה נראה כפרק זמן ארוך במיוחד עד שהמשנה מועלת על הכתב. כל המסורת היהודית מורה על כך שהיה זה רבי שנקט בצעד המונומנטלי. אני יכול רק לחזור על הערכתי שהיה זה רבי שלקח על עצמו את חיבור המשנה, אבל המלאכה נמשכה זמן קצר לאחר מותו, בו-זמנית עם העבודה על התוספתא.