Avot-H095

יב:
הסעיף השני של משנתו של רבן גמליאל הולך צעד נוסף קדימה: לא רק שמומלץ בחום על שילוב לימוד תורה ומציאת פרנסה, אלא אף זו: תלמוד תורה שאינו מלווה בעבודה מפרנסת בסופו של דבר חסר תועלת; וגרוע מכך, הוא גורר אחריו חטאים במקום המידות הטובות שלומד התורה (יש להניח) היה רוצה להביא. זוהי אמירה מדהימה, במיוחד לאור העובדה שחלק גדול מהחרדים היום חיים בסתירה למשנה זו. הם דורשים תמיכה ומחייה מכספי הציבור כדי לאפשר להם להתמסר לחלוטין ללימוד תורה ורק ללימוד תורה. חשוב כל כך להדגיש את התורה הזו שאני חוזר ומביא את דבריו של רמב"ם שהצגתי בסוף השיעור הקודם. הוא כותב במפורש בנושא זה [תלמוד תורה פרק ג' הלכה י']:

הרעיון של שקיום מצווה לשמה מעלה אותנו מהחול לקודש צריך להתחרות ברעיון, לפעמים אף סותרו, ששואל האם אני מסכים עם טעם המצווה? לדוגמה: האם ראוי שנתפלל מוסף אם אנחנו לא רוצים בהחזרת עבודת הקורבנות? האם אנחנו מפלים בין יהודים ושאינם יהודים או לגברים ונשים בבית הדין לאור החשיבה שלנו היום שבאופן כללי כולם הגונים, מהימנים ומוסריים באופן שווה בדרך כלל? אני מנחש שסופו של העניין מסתכם בזה: מהו חלקו של המוסריות והצדק האישי שלנו בקיום המצוות?

אני משיב:

יהודה מציג שאלה "האם אני מסכים עם טעם המצווה?" אני הייתי הולך צעד נוסף ושואל האם אנחנו יכולים להיות בטוחים בטעם שהתכוון האל באיזו שהיא מצווה? אנחנו יכולים לדעת רק את הטעם שאנחנו חושבים שהיה בכוונת האל – וישנם מקרים בהם גם חכמנו הגדולים נאלצים להרים ידים ולהיכנע כביכול, ולהודות שמצווה זו או אחרת היא דרישה אלוהית ואין אנחנו יכולים להבין את הכוונה שמאחוריה. במשנה תורה [הלכות תשובה פרק ג' הלכה ד'] רמב"ם מודה שאין אפילו רמז בתורה בו מוסבר מדוע עלינו לתקוע בשופר בראש השנה, אבל זה לא מונע ממנו מלהציע רעיונות משלו על הטעמים לתקיעה בשופר! ולכן, אם יהודה לא מסכים עם הסבריו של רמב"ם לטעם המצווה, זה לא יצדיק את אי קיום המצווה מפני שהטעם האמיתי יכול להיות שונה לחלוטין מהטעם שרמב"ם הציע.

הטענה שלי היא שאם מישהו משכנע את עצמו שהוא עושה דבר זה או אחר מפני שזה מצווה הוא יוסיף קדושה לחייו – תחושה של התעלות רוחנית.

הדוגמה שיהודה הביא בתפילת המוסיפים של שבת ויום טוב, בעיני,אינה מתאימה בכלל. אל לנו לבלבל את המצווה (במקרה הזה החובה להתפלל) עם התוכן שלפעמים יכול להיות נתון לשינויים. לדוגמה, סידור "ואני תפילתי" שהוציאה לאור התנועה המסורתית בישראל נותן שתי אפשרויות שונות בשביל אלו שאינם רוצים להתפלל להחזרת עבודת הקורבנות.

אבל העיקר שבמסר של יהודה נמצא במשפטו האחרון: "מהו חלקו של חוש המוסר והצדק האישי שלנו בקיום המצוות?". אני לא אאריך במילים ללא תועלת כדי לדון בשאלה מהיכן מגיע "חוש המוסר והצדק האישי שלנו" – שהרי אנחנו לא נולדים עמו! אני חושב שכוונתו של יהודה היא שלעיתים ערכים מודרניים ומערביים שקשורים בדמוקרטיה, שוויון, צדק ומוסר נראים כאילו הם בעימות עם המסורת היהודית בנקודה זו או אחרת. המגמה המכוונת ביהדות הקונסרבטיבית היא לחפש פרוש חדש או להבין באופן חדש מצווה זו או אחרת כדי שנוכל להמשיך ולקיים אותה עם מצפון שקט. ראו איזו מהפכה יצרו הרבנים שלנו בשלושים השנים האחרונות במעמד נשים בתורה. (את תרומתי הקטנה למגמה זו שעוסקת במעמדם של הומוסקסואלים דתיים אפשר למצוא – באנגלית בעיקר – כאן.)

המשנה האחרונה במסכת אבות מכילה שתי אמרות שאני מרגיש שיש להן קשר לנושא: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (התעסק בתורה ללא לאות כי בה תמצא הכול בסופו של דבר) וגם "לפום צערא אגרא" (אתה מקבל מהיהדות לפי אותה מידה שאתה משקיע בה).