דף הביתשיעוריםAvot

Avot-H090

נושא: Avot
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

לימוד משניות ברוח היהדות המסורתית (קונסרבטיבית)
מאת הרב שמחה רוט

כ"ח בשבט ה'תשס"ה / 7 בפברואר 2005 (אבות 090)


Bet Midrash Virtuali
מסכת אבות, פרק ב', משנה א' (חזרה):

רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? – כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

הסברים (המשך):

לד:
עד כה סקרנו סקירה מדוקדקת ככל האפשר לא רק את כתר הישגיו של רבי, עריכת המשנה, אלא גם כל מה שקדם לה והוביל אליה; כעת נוכל להפנות את שימת הלב לביוגרפיה של האדם הגדול.

לה:
רבי לא היה אדם בריא – לפחות לא לקראת סוף ימיו, וזה מה שמעניין אותנו כעת. הוא סבל ממחלה כואבת מאוד. כמה וכמה דוקטוראטים – גם כאלה שפורסמו וגם כאלה שלא פורסמו – ניסו לזהות את המחלה שייסרה את רבי בסוף חייו; אבל תיאור התסמינים שיש במקורות אינו מקיף דיו כדי לאפשר דיאגנוזה וודאית. מה שכן ברור הוא שהוא סבל יותר ויותר או במערכת העיכול או במערכת פינוי הצואה.

לו:
רבי היה גר בבית שערים, עיירה בגליל התחתון. (השרידים הרבים – ומאוד כדאי לבקר שם – נמצאים קרוב מאוד לעיירה המודרנית קרית טבעון.) כשבריאותו התחילה להתדרדר רופאיו המליצו בפניו שיעקור לגליל העליון ששם – קיוו לשוא – האוויר הצח של ההרים יתרום לריפוי מחלתו. רבי עקר לעיירה ציפורי, ואתו כמובן עבר גם מקום מושבה של הסנהדרין. לא ברור כמה זמן רבי שרד את המעבר מבית שעירים לציפורי, אבל זה היה כמה שנים לכל הפחות. אולם, בסופו של דבר מחלתו גברה עליו יותר ויותר והיתה יותר ויותר כואבת עד שבסופו של דבר היא גרמה למותו.

לז:
מובא במקורות תיאור מאוד נוגע ללב של שעותיו האחרונות של רבי. ברור שמוחו היה צלול עד לסוף. בגמרא [כתובות ק"ג ע"א] מספרים כך:

בשעת פטירתו של רבי אמר, "לבני אני צריך." נכנסו בניו אצלו. אמר להם, "הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה; יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי… אמר להן, "לחכמי ישראל אני צריך." נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להן, "אל תספדני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום. שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש."

בגמרא מסבירים שההוראה לגבי האמא של הבנים באה הואיל ואשתו של רבי (אמכם) לא היתה אמם הביולוגית, אלא רעיה מנישואין שניים. אף על פי שאמם הביולוגית מתה זה מכבר עליהם לכבד את אשתו של אביהם כאמם (וכאלמנתו). ההוראה שחדר העבודה שלו ימשיך להיות מתוחזק אחרי מותו כמו בחייו באה כדי להמעיט את מצוקתם של המשרתים שהרי גם הם יהיו שרויים באבל. וכמו מלך ממשי הוא ווידא שלא יהיה חוסר וודאות לגבי הנהגת הסנהדרין אחרי מותו. כמו כן, אין להעמיס על "סתם עמך" הספדים ארוכים על האיש הגדול שהלך לעולמו.

לח:
רבי גם הורה איך לקבור את גופתו. יש לקבור אותו בבית שערים, מקום שכמה וכמה מאבותיו נקברו, ויש לקבור אותו באדמה ממש (ואין להשכיבו על נישה בצור של המערה כפי שהיה נהוג עד כה.) יתר על כן, יש לקבור אותו בתכריכי פשתן פשוטים ולבנים ללא כל תוספות. מאוד ייתכן שמלבד המשנה זאת מורשתו הגדולה ביותר לעמו: אם אחד מהגדולים ביותר מעם ישראל בכל הזמנים דרש שיקברו אותו בתוך האדמה ובתכריכים פשוטים ביותר ודאי וודאי שאין ראוי ליהודי לאחר מכן לדרוש לעצמו יותר. זהו אופן הקבורה היהודית הטיפוסית עד עצם היום הזה: קוברים את כל היהודים כפי שקברו את רבי.

לט:
בגמרא [כתובות ק"ד ע"א] גם מתארים את מה שקרה כשרבי נפטר מן העולם הזה:

ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא [ביום שרבי מת הכריזו על צום] ובעו רחמי [והתפללו] ואמרי: "כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי [ואמרו שכל מי שיאמר שרבי מת] ידקר בחרב!" סליקא אמתיה דרבי לאיגרא [המשרתת של רבי עלתה על הגג]; אמרה: "עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי. יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים." כיון דחזאי כמה זימני דעייל [כשהיא ראתה כמה פעמים הוא נכנס] לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער [וחולץ את התפילין ומניח שוב וסובל מאוד] אמרה: "יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים." ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי [החכמים לא הפסיקו את תפילתם (וזה כנראה הפריע לרגעיו האחרונים של רבי)]. שקלה כוזא שדייא מאיגרא לארעא [היא לקחה כד וזרקה אותו מהגג למטה]. אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי [החכמים (הנדהמים) הפסיקו את תפילתם ורבי נפטר]. אמרו ליה רבנן לבר קפרא [החכמים אמרו לבר-קפרא], "זיל עיין [לך והסתכל]! אזל אשכחיה דנח נפשיה [הוא הלך ומצא שרבי נפטר]. קרעיה ללבושיה [הוא קרע את בגדיו] פתח [את הדלת] ואמר: אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש: נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש!" אמרו ליה נח נפשיה [שאלו אותו אם רבי נפטר]. אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא [הוא אמר להם, "אתם אמרתם ולא אני"].

המשך יבוא.

בדרך כלל השיעורים של חוג המשניות משוגרים בימי שני, רביעי וחמישי;
השיעורים של חוג ההלכה (באנגלית) משוגרים בימי שלישי.


דילוג לתוכן