Avot-H089

לב:
רבי קיבל את הצורה הכללית של המשנה כפי שרבי עקיבא ותלמידיו הנהיגו. אבל תרומתו הכבירה של רבי לא היתה רק העובדה שהעלה על כל החומר המשנאי על הכתב; עובדה היא שיצר גירסה אחת ויחידה מתוך כמה וכמה גירסאות שהיו קיימות, ומעמדו המיוחד במינו הבטיח שגירסתו התקבלה כגירסה הסטנדרטית של משנה.

לג:
יש כמה וכמה סימנים פזורים שמשנתו של רבי התבססה על משנתו של רבי מאיר. אם אומנם כך היה (וקרוב לודאי שלעולם לא נדע אם כך היה באמת) הרי לפנינו עוד סימן של ענוונותו האמיתית של רבי וכנותו האנטלקטואלית. שהרי בזמן נשיאותו של אביו של רבי, רבן שמעון בן גמליאל, היתה התמודדות מסעירה בסנהדרין וכתוצאה מהתמודדות קשה זו עזב רבי מאיר את הסנהדרין והגלה את עצמו לאי-שם בטורקיה המודרנית. הואיל והאירוע כולו מציג בפנינו את פעילות הסנהדרין באור בכלל לא אידיאלי יכול להיות מועיל אם נביא כאן את תמצית הסיפור כפי שמסופר באינציקלופדיה היהודית הישנה מלפני מאה שנה (עם תיקונים קלים):

המשך יבוא.

ברמה מסויימת הרעיון של "דברה תורה בלשון בני אדם" נסוב על ענייני דקדוק בלבד או משמעותן של מלים מיותרות כמו "את" [ראה השיעור באבות 087 שי"ר], אבל אותו רעיון, במיוחד אצל רמב"ם, כולל שטחים נרחבים יותר של פשט ומטאפורה, האם לא כן? זאת אומרת שרבי ישמעאל מעדיף את הכלל "אין מקרא יותא מידי פשוטו", ורבי עקיבא נוטה יותר כלפי הרעיון הרב-תכליתי של רמז, דרש וסוד – ובכך הוא יותר פירושים כבידירם הרבה מעבר ליכולת של שיחתם של בני תמותה. שיטתו של רבי ישמעאל מדברת אל הבנתנו המודרנית של "לשון בני אדם" אבל רבי עקיבא יכול להצביע על מטאפורה גם בלשון בני אדם – "צאת השמש", "כאשר ידאה הנשר" או "כי את לחם אלהיך הוא מקריב" [ויקרא כא ח].