Avot-H088

כו:
השלב הראשון במהפכה של רבי עקיבא היה פשוט באופן יחסי: כפי שראינו הוא סידר מדרשי הלכה על-ידי קישורם לפסוקי התורה כדי שניתן יהיה לזכור אותם יותר בקלות. אבל השלב השני היה הרבה יותר משמעותי, שהרי הוא היה כרוך בעקירה מוחלטת של השיטה שנהגה עד אותה העת והחלפתה ההדרגתית בשיטה הגיונית יותר.

כז:
יש רמזים פה ושם במקורותינו הקלאסיים שאותו שינוי גדול שהנהיג רבי עקיבא לא היה רעיון שצמח בראשו של אדם אחד, אלא שרבי עקיבא היה השליח המכובד שבאמצעותו יושמה ההסכמה הכללית של החכמים. לדוגמה: בתוספתא [עדויות א א] אנו קוראים:

יתכן שמקור זה משקף הרגשה כללית של אי-נוחות בקרב החכמים בנוסח "חייבים לעשות משהו". (החכמים התכנסו ביבנה לראשונה בשנים שלאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, אך סביר שהקטע שהובא לעיל שייך לתקופה מאוחרת יותר – כעבור עשור או שנים – שהרי בשלבים הראשונים החכמים היו טרודים בוודאי בשמירת האומה והמשך קיומה של היהדות ממש. נחזור לתקופה זו לכשנגיע למשנה ח' בפרק ב'.) נראה שרבי עקיבא היה האדם שהמציא את השיטה החדשה ושהזרע נפל על קרקע פוריה כי החכמים הבינו ש"מישהו חייב לעשות משהו", כפי שכבר אמרתי.

כט:
מה היתה השיטה החדשה הזו שהנהיג רבי עקיבא? ואיך היתה שיטה זו טובה יותר מהשיטה של מדרש הלכה שבה כבר הכניס סדר? רבי נתן [יח א] אומר כך:

יש כאן תיאור ציורי טוב להפליא של מה שעשה רבי עקיבא לתורה שבעל-פה. כשמדמים אותו ללקטן שמכניס אל תוך הסל שלו מה שהוא מוצא, מתואר סידורו של מדרשי ההלכה, כפי שכבר הסברנו בהרחבה. החידוש כאן הוא במה שעושה הלקטן כשהוא מגיע הביתה: הוא מסדר את כל מה שהוא מצא לערימות שונות, כשבכל ערימה יש תוכן מיוחד לה.

כט:
שיטה חדשה זו מכונה "משנה" (כדי להבדיל בינה לבין "מדרש" של מכילתא, ספרא וספרי). היא היתה שונה מהשיטה המוקדמת בכך שההלכות לא סודרו לפי פסוקי התורה אלא שסודרו באופן הגיוני לפי התוכן. הלכות הקשורות עם עבודת הקודש נסדרו לבד; הלכות הקשורות עם המעשה המשפטי נסדרו לבד; הלכות הקשורות עם חיי אישות נסדרו לבד, וכיוצא באלו. יתר על כן, ההלכות עברו תהליך של "הידור": צורתן היתה תמציתית יותר – הוסרו רוב המחלוקות וההלכה מוצגת באופן התמציתי האפשרי.

ל:
ללא ספק תלמידיו של רבי עקיבא ומחליפיו המשיכו בעבודה זו, וקרוב לודאי שאף הכניסו לשיטה שיפורים. יש להניח שכל חכם עיבד את משנתו הוא – סידור החומר ההלכתי לפי רצונו האישי – כשהוא מתבסס על רעיונו המקורי של רבי עקיבא. חשוב לזכור שמהפכה זו בסידור תורה שבעל פה המשיכה וקיימה פן מסורתי אחד ללא שינוי: החומר לא נכתב אלא החכמים לימדו ודנו מתוך זכרון הדברים. לרוב החכמים היה בודאי כוח זכירה עצום; אך בכל בית מדרש גם היו בני אדם שלמדו חלקים נרחבים של כל החומר – בני אדם שעליהם ניתן היה לסמוך שלא ישבשו את מה שלמדו וזכרו. אבל היה בלתי נמנע שההתפתחות הבאה תהיה התפתחות שתיצור אופן בר-קיימא יותר של שמירה של אוסף ההלכות העצום – כפי שנראה.