Avot-H087

יח:
זה היה לא אחר מאשר רבי עקיבא שעשה את הצעדים הראשונים לקראת עשיית סדר בממלכת תורה שבעל-פה במקום התוהו ובוהו שאיימו לאחוז בהגה. מאוד מעניין שבמהלך כל הדורות דמותו של רבי עקיבא הקסימה תלמידי חכמים ובעלי בתים כאחד: תלמידי חכמים, אולי, בגלל חריפותו בהלכה של החכם הדגול; ובעלי בתים, קרוב לודאי, בגלל האופי הרומנטי של תולדות חייו. (אבל אין כאן מקום להאריך.) מעטים באופן יחסי מודעים לכך שזה היה החכם הגדול הזה שהתחיל במהפכה במסירת תורה שבעל-פה ובאירגונה – מהפכה שהגיעה לשיאה בהישגו של רבי כעבור שמונים שנה.

יט:
הצעד הראשון שבו נקט רבי עקיבא היה לאמת ולסדר את החומר שהצטבר עד ימיו. הוא לקח את כל המדרשים שהצטברו סביב פסוקי התורה, ניפה החוצה את כל אלה שלא היו מהימנים, ונתן צורה לאלה שהיו ראויים לשמירה לדורות. ודאי הוא שרבי עקיבא הנהיג את השיטה אבל הוא לא הביא את השיטה לידי הגשמה ממשית. את זה הוא הנחיל לתלמידיו, החכמים הגדולים של הדור הבא. בגמרא [סנהדרין פ"ו ע"א] אנו קוראים:

לשם הדיון הנוכחי שלנו נוכל לוותר זמנית של שני הפריטים הראשונים שברשימה, שהרי הם קשורים עם המהפכה המאוחרת יותר שהנהיג רבי עקיבא, כפי שנראה. סִפְרָא וסִפְרֵי הם אוספים של מדרשי הלכה: ספרא ["הספר" בארמית] מכיל את מדרשי ההלכה על חומש ויקרא, וספרי ["הספרים" בארמית] מכיל את מדרשי ההלכה שעל החומשים במדבר ודברים.

כ:
אין אוסף של מדרשי הלכה על חומש בראשית שהרי כמעט ואין חומר הלכתי באותו חומש (ורק שלוש מתוך תרי"ג המצוות של תורה שבכתב). מדרשי הלכה על חומש שמות היגיעו לידינו בשתי מהדורות. האחת נקראת מכילתא ["הכלל" בארמית] והיא באה מבית מדרשו של רבי ישמעאל ולפי שיטתו. מהדורה אחרת על חומש שמות גם היא נקראת מכילתא אך היא באה מבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי והיא משקפת כמובן את השיטה במדרש התורה של רבי עקיבא.

כא:
יתכן שיהיה מועיל אם כאן נוסיף מילים מעטות על אודות ההבדל שבין שתי שיטות מדרש אלה. 'מדרש' התורה הוא שיטה לגלות על-ידי "דרישה וחקירה" של הכתוב את המשמעויות העמוקות יותר שמסתתרות מאחורי הפשט של הכתוב. מובן מאליו שדרך אחת שבה נדרש פסוק מן הפסוקים תצמיח הלכה מסויימת ואילו אם אותו פסוק נדרש לפי שיטה אחרת הוא יכול להצמיח הלכה שונה מאוד. באופן הפשוט ביותר ניתן לסכם ששיטת המדרש שאימץ רבי עקיבא קובעת שתורה שבכתב הינה מסמך קדוש שמקורו בשמים והיא מנוסחת בקפדנות מירבית; לכן אין בה לא משפטים מיותרים ולא מילים מיותרות ואפילו לא אותיות מיותרות. אם משפט, מלה או אות נראים מיותרים הם חייבים להיות שם כדי להיות נדרשים מבחינה הלכתית. אם כן שיטת רבי עקיבא במדרש התורה קבעה שאפילו מילים פשוטות בעברית כמו "את", "גם" או "אך" חייבות להידרש.

כב:
אדגים תופעה זו בקצרה. המילית בעברית "את" מצביעה על כך שהמילה הבאה הינה המושא של הפועל. אולם, רבי עקיבא עמד על כך שיש לדרוש את המילית ושהיא מרמזת על הכללה כלשהי: זאת אומרת שהמילית "את" מרמזת על כך שכוונת הכתוב לכלול משהו נוסף שאינו נאמר במפורש. בדברים ו יג אנו קוראים:

"ה' אלהיך" הינו המושא של הפועל "תירא" ולכן באה לפניו המילית "את". אבל רבי עקיבה אומר שהמילית "את" כאן מרמזת על "משהו נוסף שיש לכלול": שיש לכבד הורים באותה יראת כבוד שרוחשים כלפי האל. (הוא מבסס את עצמו על ויקרא יט ג) [ספרא קדושים א ד].

כג:
השיטה במדרש התורה של רבי ישמעאל היתה הרבה יותר פשוטה. ניתן לסכם את גישתו במשפט הפשוט "דיברה תורה כלשון בני אדם". זאת אומרת שאומנם תורה שבכתב מסמך קדוש שמקורו בשמים אבל היא מיועדת לקוראים שהם בשר ודם ולכן יש להבינה לפי משמעותה הפשוטה. (ראה לדוגמה המחלוקת שבין רבי עקיבא לבין רבי ישמעאל הכלולה בספרי שלח ו' על המפשט "היכרת תיכרת".)

כד:
שיטתו של רבי עקיבא במדרש התורה התגברה בחוגים של פוסקי ההלכה – בעיקר בגלל אישיותו הכבירה. חקירה נמרצת של ההבדלים בין שתי השיטות נמצאת בספרו האדיר של הרב אברהם יהושע השל "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות".

כה:
אבל, כפי שכבר רמזתי, סידורם של מדרשי ההלכה היה רק הקדמה ליצירת המשנה ולפיתוחה, כפי שנראה.