Avot-H083

ד:
הקיסר הרומאי אדריאנוס חי בקושי שנתיים אחרי מותו של רבי עקיבא, שהיה הגדול מכול אלה שסבלו עקב מדיניותו של הקיסר בארץ ישראל. אחריו בא אנטונינוס פיוס. אנטונינוס היה שונה ממנו בתכלית השוני: מתון ואצילי, צנוע ובעל נטיות פילוסופיות, הוא שלט באימפריה הרומית ביד קלה אך מאוד תקיפה. כשעלה לכס הקיסרות כבר היה בן 57 שנה והוא מלך במשך 23שנה; אם כן, כשנפטר מן העולם בחודש מרץ 161 הוא היה בן שמונים שנה. החליף אותו בשלטון מרקוס אורליוס (Marcus Aurelius), אשר שלט עד מותו, 17 במרץ 180 לספירה. אחריו בא בנו, קומודוסת שהיה עריץ משוגע ושנרצח בדצמבר 192 לספירה. (הסרט "גלדיאטור" היה מבוסס באופן רחוק מאוד מאוד על הקריירה של קומודוס.) מחליפו, ספטימיוס סוורוס (Septimius Severus) מלך כמעט 18 שנה עד שמת (בעיר יורק שבאנגליה) 4 בפברואר 211 לספירה. הוא החזיר את הקיסרות למדיניות הליברלית שהונהגה במשך יותר משבעים שנה (מלבד ימי שלטונו של קומודוס) – "תור זהב" אמיתי בדברי ימי האימפריה הרומית.

ה:
לתקופה זו של שלטון ליברלי היו השלכות גם בארץ ישראל. המצב הכלכלי והחברתי השתפר אט-אט, וההנהגה הסבלנית והסובלנית של רשב"ג החזירה לארץ יציבות ושגשוג במידה לא מבוטלת. בנו, רבי יהודה הנשיא, היה בעל אמצעים. בעצם, במונחים מודרניים סביר להניח שהוא היה מולטי מליונר. כמו הקיסרים הרומיים בזמנו רבי היה "שליט נאור", נדיב לב, מתורבת, דוגמה של "האדם הבינלאומי" החדש שגם היה, בכול זאת, אחד מגדולי החכמים של תקופתו..

ו:
בביתו רבי התיר את הדיבור בשתי שפות בלבד: עברית ויוונית. שפה 'ממזרית' כמו ארמית לא הותרה לדיבור. חוק זה של תרבות היה תקף בכל הרבדים של ביתו, כולל העבדים והשפחות. הואיל והשפה שכמעט כל יתר התושבים דיברו היתה ארמית החכמים של אותה התקופה היו לומדים בסתר ובהיחבא מהשפחות שבארמונו של רבי את המשמעות של מילים עבריות סתומות מהספרות הרוחנית שלנו [מגילה י"ח ע"א].

המשך יבוא.

כחלק מהדיון על אודות לשון הרע ומימשל דמוקרטי מודרני באבות 076 כתבתי: כאן ללא ספק אני מגלה את בורותי, אבל קשה לי לא להניח שהתשובה הטובה ביותר היא זו שאליה התכוונו האבות המייסדים של הדמוקרטיה האמריקאית. עד כמה שאני מבין כוונתם המקורית היתה בחירה לא-ישירה של הנשיא; העם יפקיד בידי חבר בוחרים שנבחר על ידו למנות את האדם הטוב ביותר להיות נשיא. כך הבוחרים פונים למועמד ולא המועמד פונה לבוחרים.

ג'ים פלדמן כותב:

אין סיבה שתכיר את המקורות של חבר הבוחרים (Electoral College). גם רוב האמריקאים אינם מכירים. הרעיון המקורי היה שבשנות ה-90 של המאה ה-18 מועמד לנשיאות לא יוכל להופיע בכל הארץ, ולכן היה צורך שרק אותם המעטים שירכיבו את חבר הבוחרים יכירו מקרוב את המועמדים. שיטה זו היתה מאוד מגושמת ולא יעילה ושונתה לאחר מכן בכמה מפרטיה. השינוי המשמעותי ביותר הוא שהנציגים מחוייבים מראש בהצבעתם.

ושמא תחשוב שהשיטה של חבר הבוחרים המעיטה בלשון הרע יש להתייחס רק לבחירות של שנת 1800 בין ג'פרסון ואדמס. אינני חושב שכל לשון הרע שנאמרה במירוצים לנשיאות במשך 204 שנה שחלפו מאז היתה גרועה יותר מלשון הרע שנאמרה בין שני המועמדים באותה מערכת בחירות – ושניהם היו מאבותיה המייסדים של השיטה האמריקאית. כך עושים פוליטיקה. אין זאת אומרת שיש לסלוח. אין זה לרוחם של רבים. אבל אם מועמד אחד מתחיל בדרך של לשון הרע המועמד האחר ייראה כחלשלוש בעיני הבוחרים אם אינו מגיב באותו המטבע, פחות או יותר.

אני משיב:

אני מודה לג'ים עבור מידע מאלף זה. לגבי הקטע האחרון של מה שכתב ברצוני לומר רק זאת: Quod erat demonstrandum (הוא מוכיח את טענתי) – למרבה הצער.

הסתיים הדיון בנושא זה.