Avot-H077

ד:
מבחינה היסטורית את תקופת נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל ניתן לחלק לשתי תקופות. עד שנת 136 לספירה האירועים היו הרי אסון עבור האומה היהודית; מאז והלאה המצב השתפר, במידה לא מעטה הודות למאמצי השיקום הלאומי הכבירים של רשב"ג וחבריו.

ה:
אף על פי שהיהודים נחלו תבוסה מכרעת בידי הרומאים בשנת 70 לספירה ואף על פי שעקב כך כל המוסדות הלאומיים נהרסו, התבוסה לא תרמה לשיכוך ההרגשה הכללית של עלבון לאומי צורב מאוד. ההתלהבות הלאומנית שהולידה את המרד הגדול נגד הרומאים לא שככה, והטינה והשנאה העמוקה שהיו בלבם של רבים מאוד כלפי הרומאים בכלל וכלפי הכיבוש בפרט, בעשורים שלאחר התבוסה של שנת 70 לספירה המשיכו להיות מעין מוגלה בגוף הלאומי. האריה של יהודה הובהל אך לא נדכא, ומבחינה הסטורית אפשר לקבל את הטענה הרומאית על "שלום ביהודה" עם צחוק אירוני. יותר מדוייקת היתה הכתובת שעל המטבעות המיוחדים שהרומאים הטביעו לרגל הנצחון הגדול: Judaea Capta, יהודה מנוצחת.

ו:
האריה של יהודה הובהל, אך עם ישראל בתפוצותיו הוכה בתחושת עלבון קשה על מה שאירע. בשנים 115 עד 117 לספירה היתה תגובה מאוחרת לחורבן בית המקדש שאירע כארבעים וחמש שנה קודם לכן. היהודים התמרדו נגד הרומאים במצרים, בלוב ובקפריסין. המרד התחיל בעיר קירני (בלוב של היום) שגרם גם לאי שקט באלכסנדריה שבמצרים. (הודות למאה וחמישים אלף יהודים שגרו בעיר, אלכסנדריה היתה העיר עם מספר היהודים הגדול ביותר בעולם.) בשנת 116 לספירה היהודים שם התארגנו: המקדשים של אלים כמו הקאטי, נמיסיס ואפולון נהרסו; כך היה גם גורל קברו של פומפיוס, המצביא הרומאי שכבש את ירושלים מאתיים שנה קודם לכן. בינתיים, יהודי לוב בזזו איזורים כפריים במצרים, הגיעו עד נוא-אמון (תבי), שש מאות קילומטרים במעלה הזרם. טריאנוס, הקיסר הרומאי, ציווה על המפקד של הכוחות בצפון אפריקה, לוסיוס קוויאטוס, לגרש את "הבריונים" מאזורים אלה. קוויאטוס הרכיב כוח צבאי והרג גם רבים מאוד מיהודי קפריסין, ארם נהריים וסוריה – למעשה הוא החריב את קהילות היהודים שהיו במרכזים אלה. בתמורה התמנה מושל יהודה. (הוא אחד מהמעטים מבין הכושים האפריקאים שידוע לנו שעשו לעצמם קריירה צבאית בצבא הרומאי.) הוא הנהיג מדיניות של התייוונות; בתגובה החכמים אסרו על הוראת השפה היוונית. לשם קבלת מידע נוסף על אודות תקופה זו ניתן לקרוא (באנגלית) מה שכתבנו בסוטה 110. אדיראנוס, הקיסר שבא אחרי טריאנוס, פיטר את לוסיוס קוויאטוס, שנהרג בקיץ של שנת 118 לספירה.

המשך יבוא.

אנחנו ממשיכים בהצגת ההערות ששלחתם אליי לגבי לשון הרע. בשיעור אבות 074 הבאנו פסוקים ממזמור לד יב-טו. הא לנו נוסח הפסוקים הללו:

אמנון רונאל כותב:

פסוקים יג-טו אלה הם החביבים עלי ביותר, ואני משתדל לקיימם ולהנחילם לילדי. את פסוק יב הרבה יותר קשה ללמד, כי קיומו, לדעתי, תלוי באמונה ולא בשכל.

אני משיב:

יש שני מושגים שונים שהם מאוד קשורים זה עם זה ביהדות: יראת ה' (או יראת שמים) ו-יראת חטא. יש בני אדם, וזה נכון במיוחד בשנים עברו, שעבורם מה שמעורר אותם לקיום המצוות "המוסריות" היא יראת ה': יש לקיים את מצוותיו של המחוקק האלוהי ורק כך ניתן להימלט מעונש מן השמים. יהודים מודרניים רבים וטובים אינם מוצאים עוד שרעיונות כאלה מעוררים אותם לקיום המצוות. אפילו אם הם עדיין מודים לרעיונות אלה בפיהם התנהגותם הלכה-למעשה אינה מושפעת משיקולים כמו יראת ה' ועונש מן השמים. אבל, את המושג יראת חטא ניתן בקלות להתאים להבנה של בני אדם כאלה: ניתן לראות את החטא המוסרי עצמו כחטא כל-כך שנוא ונדחה שיש לברוח ממנו. איני חושב שמוגזם לדמיין לעצמנו שאם המשורר בעל מזמור לד היה חי במאה שלנו מאוד ייתכן שהיה שוקל אם להציב יראת חטא מבמקום יראת ה' בפסוק יב.

למרות כך שאני בחופשה אני מקווה לשגר שיעורים רבים ככל האפשר בסידרה זו. סלחו-נא לי אם פה ושם אינני מצליח לעמוד בכוונותי הכנות .