Avot-H074

ו:
המפרשים הקלסיים אינם מבינים את דברי רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג) במשנה בהקשרם ההיסטורי. הם מבינים שהוא ממליץ על רתיעה בדיבור כמעלה מוסרית, בעיקר כי ככול שאומרים פחות כך פוחתת הסכנה של לשון הרע. חכמי ישראל – בצדק – מעריכים את לשון הרע כעבירה גדולה ביותר וכמידה חברתית רעה ביותר.

ז:
לרבים מאתנו יש אי-הבנה גדולה לגבי מהותה של לשון הרע. הם חושבים שהעבירה של לשון הרע היא לספר על אחרים דברים זדוניים ושיקריים. ולא כך הדבר. מי שמפיץ על הזולת רכילות זדונית ושיקרית נקרא 'מוציא שם רע'. העבירה של לשון הרע היא כשמספרים על הזולת את האמת! לא התוכן של מה שנאמר מגדיר לשון הרע; הכוונות של המספר הן שמגדירות את העבירה. לשון הרע היא סיפור דברים על הזולת – אפילו כשהנתונים הם נכונים ודברי אמת – כשהכוונה היא שלשומע תהיה דעה שלילית על האדם שעליו מדברים. מהותה של לשון הרע היא הכוונה הזדונית, הכוונה להשמיץ.

ח:
שלשון הרע היא רעה חברתית מודגש במאמר של חז"ל שאותו מרבים לצטט. המאמר נמצא בגמרא של ארץ-ישראל [פאה ד' ע"ב]:

בעידן שלנו כמעט בלתי אפשרי לא לעבור על מצוה חמורה זו בדרך כלשהי. אחד מהחכמים הגדולים ביותר שחי בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (ואחד מהגדולים מכל הזמנים) היה הרב ישראל מאיר קגן [1933-1838]. ספרו הגדול הראשון שהוציא לאור היה מאמר על לשון הרע בשם "שמירת הלשון". ספר זה עכשיו הוא מן הקלסיקה של הספרות ההלכתית והמוסרית. הרב ישראל מאיר היה ענוותן עד כדי כך שלא רצה שהשם שלו יופיע בעמוד השער. במקום שמו הוא הציב שם פסוקים מספר תהילים [מזמור לד יב-טו]:

הביטוי "מי השאיש החפץ חיים" הוליד את הכינוי של האדם: חפץ חיים. מספרים על איך החכם הצעיר שטרם הגיע לגדולה הציג את כתב היד של ספרו בפני הרב ישראל סלנטר [1883-1810], המייסד ועמוד התווך של תנועת המוסר בתוך בחורי הישיבות; (המטרה של התנועה היתה והינה להשריש שמירה על המצוות המוסריות של היהדות במידה זהה לשמירה על הדרישות ההלכתיות האחרות). הרב סלנטר נתן את הסכמתו להדפסת הספר ואמר למחבר הצעיר: "רבי ישראל מאיר, כל אחד ואחד חייב לקרוא את הספר שלך של לשון הרע – אפילו אם התוצאה הסופית היא אנחה אחת גדולה!" עד כדי כך קשה לשמור על פרטי מצווה זו.

ט:
בשיעור קודם [אבות 047] כתבתי על הקשיים ההילכתיים שיש בשיטה הדמקרטית של ימינו – השיטה של מימשל ייצוגי:

בתקופה הזו אני חושב שכמעט כולם מודעים לפגם נוסף גדול ומצער בשיטה הדמוקרטית: היא מעודדת את המועמדים לקדם את עצמם על ידי זילזול והשמצה של המועמד האחר – ובאותה ההשמצה מן ההכרח כרוכה לשון הרע. אני זוכר שלפני שנים רבות בתקופה של בחירות בעיירה קטנה במדינת ישראל זכיתי לביקור בית של פוליטיקאי מקומי שביקש לקבל את קולי בקלפי. הוא התחיל בכך שהוא ביקש לספר כל מה שלא היה בסדר אצל המועמדים האחרים והמדיניות שלהם. בנימוס קטעתי אותו וביקשתי ממנו לדבר על מעלותיו הוא ועל תוכניותיו הוא אם ייבחר, ולא על המגרעות של אחרים. האדם הוכה בתדהמה ובהלם, נעשה כאילם, ולא היה בפיו מה לומר בכלל. משהו מאוד דומה קורה בימים אלה בדמוקרטיה הגדולה עלי אדמות.

המשך יבוא.

במשך ארבעת השבועות הקרובים איעדר רבות מן העיר, אבל באותה התקופה אעשה כמיטב יכולתי לשלוח שיעורים כמה שרק ניתן. השיעורים הקרובים בסידרה זו מתוכננים לימים 27 ו-28 באוקטובר.