רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּר אֳמָדוֹת:
ח:
רבן גמליאל של משנתנו הוא ללא ספק רבן גמליאל הזקן, שהרי אין זה סביר שנכדו, שנושא את שמו, רבן גמליאל דיבנה, היה נותן עצה לקבל מישהו אחר מעליו כרב. גם הגיוני שאחרי תורתו של הלל הזקן תבוא תורתו של החכם שבא אחריו ומילא את מקומו כנשיא הסנהדרין.
ט:
קרוב לודאי שרבן גמליאל הזקן עלה לנשיאות הסנהדרין אחרי מות אביו, הלל הזקן, אימתי במשך שני העשורים הראשונים של הספירה הכללית. הניחוש המדייק ביותר יהיה הניחוש שרבן גמליאל עלה לנשיאות לא לפני 10 לספירה ולא אחרי 20 לספירה. התקופה שבה ישב רבן גמליאל בראש הסנהדרין היתה תקופה סוערת במיוחד מבחינה פוליטית. הורדוס המלך מת בשנת 4 לפני הספירה. אחרי הורדוס בא אחד מבניו שמוכר לנו בשם ארכילאוס. צוואתו של אביו מינתה את ארכילאוס כמלך אך הקיסר הרומאי אוגוסטוס כתב לו שהוא חייב להסתפק בתואר 'אתנארך' – מנהיג האומה. (יש כאן אירוניה היסטורית שהרי תואר זה הומצא עבור יוחנן הורקנוס השני שאותו הורדוס הדיח מכס השלטון כמעט ארבעים שנה קודם לכן, אחרי שהוא הוציא מהרומאים את הזכות להיקרא 'מלך היהודים'.)
י:
מלכותו של ארכילאוס היתה אסון אחד גדול. מיד אחרי עלייתו לשלטון בשנת 4 לפני הספירה העניינים התחילו להתדרדר. כשהורדוס נפל למשכב ממחלתו הנוראה שממנה נפטר מן העולם הזה שתי דמויות פופולריות, אחד יהודה שמו ואחד מתתיהו שמו, הדיחו את תלמידיהם להוריד מעל השער של בית המקדש את שני נשרי הזהב. באופן טיפוסי, הורדוס שזכה בהערצת העם עקב הבנייה המחודשת של בית המקדש בצורה כה מפוארת ומרשימה הפסיד את כל ההערצה הזו עקב כך ששם על שער הכניסה הראשי שני נשרים של זהב, הסמל השנוא של כוח ושלטון רומאים. שני החכמים ותלמידיהם עלו למוקד ונשרפו חיים [13 במרץ שנת 4 לפני הספירה / יד באדר]. המלך החדש נאלץ להתמודד עם המון כעוס שתבע את שיקום שמם של 'מקדשי השם' וכשלושת אלפים יהודים נהרגו במשך חג הפסח שבא מיד לאחר מכן. כשנדמה שחזר השקט למדינה ארכילאוס הפליג לרומי כדי שהקיסר אוגוסטוס ימנה אותו באופן רשמי לתפקידו. בהיעדרו היו התפרעויות חדשות. המנהיגים היו שודד אחד בשם יהודה, עבד בבית המלוכה בשם שמעון, ורועה צאן אחד בשם אֶתְרוֹנגֵס ואֶחָיו. היתה זאת תקופה של ציפיה משיחית עצומה וכל המורדים הללו טענו לכתר של המלך המשיח. חייליו של ארכילאוס לא היו מסוגלים לדכא את המרד והמושל הרומאי של סוריה, פובליוס קוינטיליוס וארוס, נאלץ להתערב במבצע צבאי רב היקף. אלפיים בני אדם נצלבו, אך לא כל המנהיגים נתפסו. ארכילאוס שלט באופן כל כך נכשל שיהודים התאחדו עם שומרונים כדי להתחנן שהרומאים ידיחו אותו מהשלטון. בשנת 6 לספירה ארכילאוס גלה לעיר ויין שבצרפת; אחרי עוד מרד מגואל בדם בהנהגת עוד טוען לכתר המלך המשיח, אחד יהודה הגלילי, יהודה היתה למחוז של האימפריה הרומאית, ובמשך שישים השנים הבאות נשלטה באופן ישיר על-ידי הרומאים.
יא:
כך מתחוור שרבן גמליאל ישב בראש הסנהדרין, היה למנהיג התנועה הפרושית, וזכה להשפעה מוסרית רבת היקף בקרב עם ישראל, בתקופה של אי-שקט פוליטי מובהק ותסיסה משיחית חזקה מאוד. יש לנו ידיעות היסטוריות לגבי השפעתו הממתנת בחיים הציבוריים של רבן גמליאל הזקן, כפי שנראה בהמשך; אבל בתורתו כפי שהיא מתבטאת במשנתנו אין רמז לכל המהומה הזו.
המשך יבוא.
כשדיסקסנו את מזגו של שמאי במשנה הקודמת (המשנה שבה שמאי מחייב אותנו לקבל 'כל אדם בסבר פנים יפות') הצעתי שאולי שמאי לא היה החכם בעל המזג הכעוס שהמסורת העממית ייחסה לו. עמיתי
רון רוט נוקט בגישה אחרת:
לימדתי משנה זו פעמים רבות ולדידי היופי נמצא גם במודעות האישית של שמאי וגם ביכולתו לבקר את עצמו. מקובל עלי ששמאי נולד 'בעל גנים כעוסים' אך הוא היה מסוגל לומר במשנה כך: "יודע אני שאני מלמד אתכם משהו שאתו אני מתמודד. אינני אדם חיובי ושמח באופן טבעי, ולכן עליכם להבין שחובה עלי ללמד אתכם את המעשה הנכון, במיוחד באותם השטחים שגם בשבילי הם זירת התמודדות." לפעמים אלה שיש להם נטיה מובנית לכישרון מסויים אינם מבינים עד כמה קשה לאחרים להידמות להם. בשבילי משנתו של שמאי הינה דוגמה של מודעות אישית לגבי מגרעת.
