Avot-H066

ה:
לאחר שבדקנו מחדש את אישיותו של החכם שמאי נוכל כעת להתרכז בתורה שהוריש לדורות הבאים במשנתנו.

ו:
עשה תורתך קבע. המפרשים הקלסיים (רמב"ם ורבינו עובדיה) מבינים את המלה 'קבע' במובן של 'עיסוקך העיקרי'. הרעון הוא שבין כל עיסוקיך היומיים עליך לוודא שפרק הזמן הארוך ביותר מוקדש לתלמוד תורה. בחיבורו הגדול משנה תורה, רמב"ם [הלכות תלמוד תורה א יב] מביא דוגמה:

במקום אחר באותו חיבור גדול [הלכות דעות ד ד] רמב"ם אומר שאדם צריך לישון כשמונה שעות ביממה. אם כן, תשע שעות הן חלק גדול למדי מהיום. אומנם כן: שלוש שעות מלאכה, תשע שעות תלמוד תורה, ושמונה שעות שינה משאירות ארבע שעות ביממה בלבד לכל העיסוקים האחרים: אכילה, נקיון וכיוצא באלו. רמב"ם עצמו היה מודה שהוא לא הצליח לקיים חלוקה כזו של היום. במכתב שכתב לחבר הוא מתאר איך שהוא מגיע הביתה מעיסוקו – רופא בארמון המלוכה בקהיר – בשעות אחר-הצהריים המאוחרות והוא כל-כך עייף שהוא נאלץ לטפל בחולים המחכים לו בבית כשהוא שוכב על ספה, "וזמן לתלמוד תורה יש לי רק בשבתות".

ז:
באמת, רמב"ם ורבינו עובדיה נותנים לנו הבנה מאוד אידיאליסטית של תורתו של שמאי. ייתכן – אפילו אם בקושי – שתלמידיו של שמאי והנאמנים לבית מדרשו יכלו להרשות לעצמם חלוקה כזו של שעות היום, שהרי הם השתייכו לפלג הכפרי של התנועה הפרושית, פלג בעל אמצעים ברובו. אבל יש לי ספק בדבר! רבי נתן [יג ב] מביא הבנה אחרת של כוונתו של שמאי – הבנה שמתקבלת יותר על הדעת. הוא מבין את המונח  קבע במובן של 'קבוע' (ולא במובן 'עיקרי'), והוא מפרש את תורתו של שמאי כשהמציאות של תורה שבעל פה בולטת ברקע.

ח:
עלינו לזכור שכדי לשמור על הבדל ברור בין תורת ה' לבין תורת החכמים אלה האחרונים גזרו שרק הראשונה מותר להעלות על הכתב ושאת תורת החכמים יש להעביר הלאה בעל-פה בלבד (ועקב כך היא נקראת תורה שבעל-פה). כלל בסיסי זה נשמר עד שרבי יהודה הנשיא, אחד מצאצאיו של הלל הזקן, הוציא לאור את המשנה בתחילת המאה השלישית לספירה. בזמנו של שמאי ביטולו של אותו כלל היה עדיין שלוש מאות שנה בעתיד.

ט:
על כן רבי נתן מבין ששמאי מייעץ לנו שכששומעים דבר תורה טוב שיוצא מפיו של איזשהו חכם בבית המדרש, דבר שכדאי לזכור אותו, עליך לעשות מאמץ מכוון לשננו עד שהוא נקלט חזק בזכרונך כחלק מהמטען העצום של דברי תורה שאתה מחזיק בראש בכל עת. 'עשה תורתך קבועה בזכרונך'.

המשך יבוא.

אמנון רונאל מזכיר לי שלא הבאתי תרגום לעברית של אימרתו של הלל שנאמרה בארמית במשנה יד. הנה הוא:

שם שהתפרסם הוא שם שאבד; מי שאינו מוסיף יסוף; מי שאינו לומד חייב הריגה; והמשתמש בכתר חולף.

נְגַד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵהּ; וּדְלָא מוֹסִיף יָסֵיף; וּדְלָא יָלֵיף קְטָלָא חַיָּב; וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֳלָף

התרגום ברור, כמדומני, מלבד אולי הביטוי וּדְלָא יָלֵיף. השורש אל"ף בארמית מקביל לשורש למ"ד בעברית. שאלנו אותו בשביל המלה "אולפן".

---

אינני נוהג להביא בפניכם הערות ששולחים אלי משתתפים שאינם מזדהים כדבעי, אבל הערה אחת שהגיעתני ממישהו בשם אריה גרמה לי עונג כל כך גדול שאני מביא אותה גם בפניכם. בשיעור אבות 064 הוספתי פירוש חלופי – מאוד אישי ומאוד הססני – לאימרתו של הלל 'אם אין אני מי לי?' ושמא ייזכר שהצעתי שאולי הלל מתכוון בהקשר הזה להעניק למלה 'אני' את המשמעות של 'אלוהים'. אריה כותב:

הערתך בשיעור של היום #6 בקשר עם 'אני' מובאת על-ידי הרב ברוך אפשטיין בספרו 'ברוך שאמר' על פרקי אבות (אם זכרוני איננו מטעה אותי).

את זה לא ידעתי כי אין לי הספר ההוא בספריה שלי; ולכן אני שמח מאוד שבלי להתכוון לכך 'התכוונתי לדעת גדולים'. הרב ברוך אפשטיין היה גדול ממני בתורה ובמעשים טובים פי כמה אלפי מונים. הוא חי בין השנים 1860 עד 1942, כשנרצח על ידי הנאצים ימ"ש בשנתו ה-82.

---

גישה אחרת לאותו נושא מוצעת על ידי נעמי גרץ:

שני המשפטים דלהלן, כשהם נקרעים מהקשרם, נשמעים דומים מאוד לאימרתו של Descartes, "Cognito…."

"אם אני כאן הכול כן ואם אינני כאן מי יש כאן?"

אם "אני" [האלוהים] כאן הכול כאן; ואם "אני" [האלוהים] אין כאן אף אחד אינו כאן.

אני משיב:

נעמי מתייחסת, כמדומני, לאימרתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי הנודע,
René Descartes [1650-1596]: Cogito ergo sum – "אני חושב, לכן אני קיים".

אביא עוד מהערותיכם בפעם הבאה.