Avot-H065

א:
המשניות האחרונות התמקדו באימרות המיוחסות להלל. אי לכך, ייתכן ששכחנו את הצורה הכללית של הפרק הנוכחי: מאז שנת 180 לפני הספירה בערך כל דור מיוצג על ידי זוג של חכמים. הזוגות הללו היו המנהיגות הרוחנית של תנועת הפרושים, אחד מהם בא מפלג עירוני יותר קרוב למעמד הפועלים והשני בא מהפלג הכפרי שהיה יותר קרוב למעמד הבורגני. בתקופה שהיא הנושא של לימודנו כעת בראש הפלג העירוני עומד הלל. משנתנו כעת מביאה אימרה המיוחסת לבן זוגו, שמאי.

ב:
מכל החכמים ששמם מוכר יותר לתלמיד המזדמן זה של שמאי קרוב לוודאי הוא זה שסבל מעיוות חמור במשך הדורות – וברור שעיוות זה לא היה מכוון. לרובנו יש תמונה בראש של חכם קודר, עגמומי, סר וזועף – ההיפך של הלל הסובלני והידידותי. קל מאוד לדעת מהיכן באה תמונה מעוותת זו, אבל אין פירוש הדבר שהיא נכונה!

ג:
ראשית כול עלינו להיזכר ששמאי לא היה הבחירה הראשנה כבן זוגו של הלל. במשנה שכבר הבאננו כמה וכמה פעמים [חגיגה ב ב] נאמר כך:

אם כן, שמאי היה הבחירה השניה והיה לאב בית דין רק אחרי שהמנחם הזה 'יצא' בנסיבות השרויות במיסתורין. (ככול הנראה הוא הצטרף להורדוס המלך.)

ד:
על אודות קורות חייו הקדומים יותר של הלל יש לנו לא מעט ידיעות, אך על אודות שמאי ידוע לנו מעט בלבד. אך מרכיב אחד בקורות חייו אכן ידוע לנו והוא מלמדנו הרבה על אודות האדם שאלמלא כך לא היינו מכירים כלל ועיקר. קודם כול עלינו להציב את הסיפור בהקשרו ההיסטורי המתאים. אנחנו בשנים שמיד לפני שהורדוס עלה לשלטון: זמן מה לפני שנת 40 לפני הספירה.

כשלמדנו מסכת סנהדרין שמנו לב לכך שמלך שאינו מבית דוד "אינו דן ואין דנים אותו". החכמים החליטו כך עקב התגובה החמורה שבאה בעקבות מאבק משפטי בין שמעון בן שטח לבין ינאי המלך. (דרמה זו של בית משפט אירעה כיובל שנים לפני המקרה שאותו אנחנו עמדים לתאר.) המקרה הזה אינו מתואר על ידי החכמים, אבל הוא כן מובא של ידי יוסף בן מתתיהו (המוכר גם בשם שהוא אימץ לעצמו, יוספוס פלוויוס) בספרו "קדמוניות היהודים" [יד ט ג-ה].

כפי שכבר ראינו [אבות 044] אחד מבניו של ינאי המלך – יוחנן הורקנוס השני (להבדילו מסבו הנושא אותו השם) עמד בראש המדינה לכאורה. יועצו האישי המיוחד היה אנטיפטר. (אביו של אנטיפטר גוייר כיהודי נגד רצונו על ידי סבו של יוחנן כחלק מגיור המוני של כול האוכלוסיה של אדום. אם האדומים הכירו בגיור זה אם לאו לוט בערפל; החכמים לא הכירו בו.) אנטיפטר השתמש בכוחו הפוליטי כדי להציב את בניו בעמדות כוח, והבן הצעיר, הורדוס, התמנה מושל הגליל. באותה התקופה הגליל היתה דומה למדי למערב הפרוע באמריקה באמצע המאה ה-19, אך הורדוס השאפתן לא ביזבז זמן: הוא רדף אחרי הפושע הראשי, אחד בשם חזקיה, תפס אותו ואת מרעיו, והוציא אותם להורג ללא משפט. יוחנן הורקנוס כבר הרגיש לא נוח מהפגנת כוח כזו שהפגין הורדוס הצעיר. הוא חשש לעצמו ולממלכתו. וחששותיו היו מבוססות בהחלט! יועציו שכנעו אותו שמעשהו של הורדוס היה נגד החוק ויוחנן תבע ממנו להופיע בפני הסנהדרין בירושלים כדי לעמוד למשפט על הרצח של חזקיה וחבר שותפיו. הורדוס נטה להתעלם מהתביעה, אך בסופו של דבר שכנעו אותו חבריו ואוהביו שכדאי לו להתייצב ולעמוד למשפט. ביום שנקבע נכנסו השופטים לאולם המשפט ומצאוהו מלא וגדוש חייליו של הורדוס עם כלי המלחמה שלהם מוכנים בידיהם. הורדוס עצמו הופיע בלבוש מלכות של תכלת וארגמן והשופטים הבינו חיש מהר את המסר הלא כל-כך מעודן של הורדוס. בית הדין עמד לזכות את הורדוס כשאחד מהשופטים עמד כדי לנאום בפני חבריו. שמו של אותו חכם היה שמאי,

כמובן ששמאי לא טעה. הורדוס תפס את השלטון בשנת 40 לפני הספירה, וכפי שכבר ראינו [אבות 045] היה לשליט רודני ואכזרי שרדה בעם עד שנת 4 לפני הספירה. הוא רצח את כל בני משפחת החשמונאים ששרדו; הוא המית גם רבים מבני משפחתו כשחשד שהם מתכננים את מותו – כולל אשתו מרים האהובה, נסיכה מבית חשמונאי. שפיכות הדם במשפחה היתה כה גדולה שוודאי תזכרו שקיסר רומי, אוגוסטוס, העיר פעם בסעודת ערב שהיה מעדיף להיות חזיר בדירו של הורדוס מאשר להיות אחד מבני משפחתו. הוא ידע שיהודים אינם אוכלים בשר חזיר; לכן החזירים בדירו של הורדוס יחיו לאריכות ימים – מה שאינו כן לגבי בני משפחתו! על פי יוסף בן מתתיהו היה אדם אחד בלבד שממנו פחד הורדוס, וזה היה האדם שהתריס נגדו: שמאי. (היה לי לא מעט עונג לספר סיפור זה שהרי חושבני שהוא מתאר לנו את שמאי באור הרבה יותר חיובי מאשר בסיפורים שאנחנו מלמדים לילדינו; ואותו תיאור שלילי בא מסיפור אחד בודד בגמרא. חבל שילדינו לומדים שהלל היה "האיש הטוב" ושמאי היה זה שכל הזמן היה מאבד את עשתונותיו.)

המשך יבוא.