Avot-H063
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה י"ג:
הוּא הָיָה אוֹמֵר: נְגִיד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמָא; וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף; וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף:
הסברים:
י"ג:
וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. מותר לנו להיות סמוכים ובטוחים שגם משפט אחרון זה של משנתנו עדיין בהקשר הכולל של תלמוד תורה. י"ד:
שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם: כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת.
וכאן יש כנראה רמז לשלוש שאיפות לאומיות אפשריות. אדם יכול לקוות להגיע לראש הפירמידה הפוליטית או למוקד הכוח האדמיניסטרטיבי; הוא יכול לחלום להגיע לפיסגה של עשייה ליטורגית, והוא יכול להתאמץ ולהשקיע בלימוד התורה.
בקטע נאה למדי מדגיש רבי נתן [מא א] האוניברסליות של כתר תורה:
כתר כהונה כיצד? – אפילו נותן [אדם] כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנאמר [לגבי אהרון הכוהן וצאצאיו [במדבר כה יג]: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם [ולהם בלבד]. כתר מלכות – אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר [יחזקאל לז כד-כה]: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם … וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. אבל כתר תורה אינו כן! עמלה של תורה כל הרוצה ליטול [את הכתר] יבוא ויטול שנאמר [ישעיה נה א]: הוֹי כָּל–צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין–לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא–כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.
ודבר ידוע ברבים שבפרשנות המקרא של החכמים "אין מים אלא תורה".
טו:
בעידן החכמים הם הרביצו תורה ללא ציפיה לגמול או לתשלום; אדרבה, דבר כזה נאסר, כפי שנראה מאוחר יותר במסכת זו. פירוש הדבר שהרב היה צריך להתפרנס בכוחות עצמו ולא לקבל תשלום עבור הרבצת תורה או דין תורה. בחיבורו הגדול משנה תורה [הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ט] רמב"ם כותב:
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו.
כל זה היה אמת לא בזמנם של שמעיה ואבטליון בלבד אלא גם לתקופה ארוכה מאוד לאחר מכן: רבי יהושע היה פחמי, רבי עקיבא היה רועה צאן, רבי אליעזר התעסק בפרקמטיה וכיוצא באלו. כמובן, חלק מהחכמים היו עשירים: רבי עקיבא היה בסופו של דבר בעל אמצעים; רבי, העורך של המשנה, היה עשיר מופלג; רבי אלעזר בן עזריה היה אדם עשיר וכיוצא באלו.
אבל לכל החכמים עצם המחשבה שאדם ינצל את ידיעותיו בתורה כדי להרוויח רווחים חומריים או מעמד היתה להם קללה, חרם, נידוי. באבות 048 הבאתי את דבריו של רמב"ם [הלכות תלמוד תורה ג י]:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה… וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטס את הבריות.
ואז הבטחתי הבטחה שאם ירצה השם אקיים ברבות הימים:
על כך נרחיב את הדיבור לכשנגיע לאבות פרק ד' משנה ה'.
טז:
לא נותר לנו אלא להתייחס לביטוי החידתי במקצת 'חלף'. מלה זו בארמית נושאת את המשמעות של חילוף ומעבר. משמעותה בהקשר הנוכחי היא שכל מי שמנצל ידיעותיו בתורה כדי להרוויח רווחים חומריים או אישיים, שימוש חילוני כביכול, מסכן את חייו הרוחניים. כשמשפט זה של משנתנו מובא במסכת כלה (מסכת בתר-תלמודית) [פרק א] הוא מובא בלשון זו:
כל המשתמש בכתר תורה אין לו חלק לעולם הבא.
שאלות ותשובות:
באבות 060 ניסיתי להשיב על שאלה שהוצגה על-ידי יעקב חיניץ. כעת יעקב כותב אלי פעם נוספת בזו הלשון:
תודה בעד תשומת לב שהפנת לענין שהעלתי. אבל עדין נשארת הבעיה: איך מצרפים בקנה אחד את הרעיון של המרות העליונה שצריכים אנו ליחס אני משיב: ושמא תשובתי המקורית לא היתה ברורה דייה; לכן אשתדל כאן להיות תמציתי יותר. ככל שחכם יהיה קרוב יותר למעמד הר סיני ומתן תורה – מבחינה כרונולוגית – סמכותו ההלכתית גדולה יותר. אולם, החכמים המאוחרים בכל הדורות יורשים ידע ולימוד מצטברים שנאספו במשך עידנים רבים. לא הסמכות של חכמינו "האחרונים" גדולה מזו של החכמים "הראשונים" ואלה שקדמו להם, אלא כמו שננס שיושב על כתפיו של ענק רואה רחוק יותר ובפרספקטיבה רחבה יותר כך גם אנחנו רואים רחוק יותר ויש לנו פרספקטיבה רחבה יותר. יכול להיות שאין אנחנו 'רואים' באותה האיכות שבה ראו הקדמונים, אבל אנחנו כן רואים רחוק יותר. |