Avot-H062

יא:
הגירסה של משנתנו המובאת באבות דרבי נתן [פרק יב הלכה יג] שונה במקצת מהגרסה שלנו: "ודלא משמש חכימיא קטלא חייב" [מי שאינו משמש את החכמים – דהיינו לומד אצלם – חייב מיתה]. הואיל ובימי התנאים לימוד תורה שבעל-פה היה על-ידי שימוש [שהייה אצל] הרב (שלימד בעל-פה, כמובן) שני הביטויים אומרים בעצם אותו דבר. רבי נתן מדגים את המשפט הזה על-ידי סיפור, מעשה:

הכוונה העיקרית של הסיפור היא שהכוהן הזה טימא במו ידיו את התרומה שלו; טומאה זו תעבור לו עצמו על-ידי מגע. אבל כדי לאכול את תרומתם היה על הכוהנים להיות במצב של טהרה. התורה גוזרת מיתה על כוהן שיאכל את תרומתו כשהוא טמא. אם כן, אותו כוהן מסכן התחייב מיתה, כביכול, כי לא שימש את החכמים כפי שמתחייב. (לשם קבלת מידע נוסף על התרומה – בשפה האנגלית – אני מציע להפעיל את מכונת החיפוש שיש בעמוד הבית של הארכיון. קישורית נמצאת בסוף השיעור. על-ידי הקשת מלה אחת באנגלית, "תרומה", מצאתי 519 איזכורים בארכיון!)

נדמה שהלקח של הסיפור הוא שמי שאינו לומד תורה שבעל-פה אצל החכמים מסתכן בעבירה על מצוות התורה שיש בהן חיוב מיתה.

יב:
תהא הכוונה מה שתהיה, ההערה ההגיונית ביותר מבין כל המפרשים באה מרבי מנחם המאירי בחיבורו העצום על התלמוד הבבלי, בית הבחירה. לגבי דיוננו הנוכחי על המשפט הזה של המשנה הוא אומר: "ואמר זה דרך הפלגה".

המשך יבוא.

לימדתי את הסיפור שבמסכת שבת כפרדיגמה למורים. אני חושבת שרבים מאתנו (וודאי שאני ביניהם) מגיבים באופן אינסטינקטיבי כפי שמגיב שמאי. אין לנו הזמן לתלמיד הלא-רציני, הלועג. אם אנחנו באמת רוצים לקרב את תלמידינו "תחת כנפי השכינה" עלינו ללמוד להידמות להלל.

אני משיב:

כדי להיות הוגנים כלפי שמאי עלינו להבין שההלכה לצדו. הביקורת המרומזת על-ידי שריל אינה מכוונת נגד תגובתו לבקשות של הגרים אלא נגד גישתו הכעסנית. ענוותנותו של הלל וסבלנותו הרבה הכניסה את הגרים הללו אל חיק היהדות. כל הגרים התנו תנאי לגיורם, וההלכה אוסרת גיורו של גר שמתנה תנאי כלשהו לגיורו. סבלנותו של הלל הביאה אותם להבין שעליהם לוותר על תנאיהם.

ולגבי הערתה של שריל על הוראת היהדות בכלל אני משיב "אמן".