Avot-H058

כז:
בשיעור הקודם קראנו, כדרך אגב, מה שהוא לקח חשוב ביותר במערכת האמונות של חז"ל, אי לכך, נתן ללקח זה את הדעת הראויה לה. הלל מלמד שעלינו להיות תלמידיו של אהרון, עושה השלום. אבל יש כתובים [מזמור לד יג-טו] שמרחיבים את הדיבור בנושא השלום:

לא די שנכריז על עצמינו "אוהבי השלום". השלום איננו דבר רצוי שלהתגשמותו יש להתפלל, השלום הוא מצב שאותו יש ליצור בפעילות נמרצת על ידי ההתנהגות האישית של כל אחד ואחד כלפי הסובב אותו – התנהגות בשלום. עבור הלל – בעצם עבור כל החכמים – השלום איננו היעדר מלחמה בלבד: השלום נוצר על ידי כך של כל אחד ואחד עושה כמיטב יכולתו להביא לשלומם של כל שאר היצורים. דבר זה מודגש במדרש [אבות דרבי נתן יב ו].

כח:
בשיעור קודם הזכרתי שני ערכים חברתיים 'עילאיים' במוסר היהודי: השלום והצדק. כמובן, לפעמים שני ערכים אלה יכולים להתנגש. מה עושים כשלכאורה במצבים נתונים אין אפשרות לקבל גם שלום וגם צדק (או משפט)? יש קטע נהדר בתלמוד [סנהדרין דף ו עמוד ב – דך ז ע"ב] שמדסקס עניין זה ממש. בהתחלה הקטע מציג את משה רבינו ואהרון הכוהן כאילו ששניהם מייצגים כל אחד מערכים אלה:

בשביל משה האידיאל הוא הצדק, המשפט: יקרה מה שיקרה הצדק חייב להיעשות, אפילו אם פירוש הדבר שיש לבקוע את ההר לשני חצאים. אם אין 'צדק לכול' אי אפשר לקיים חברה הגונה לאורך זמן. אהרון, כפי שכבר ראינו, רואה את השלום כערך שלפעמים צריך לגבור על המשפט. בנקודה מסויימת בדיון בגמרא מביאים פסוק [מזמור י ג]. הפשט של הפסוק הזה אינו עוזר לנו בדיון הנוכחי שהרי חז"ל אינם מפרשים את הפסוק על פי פשוטו. לשתי מילים בפסוק יש משמעות כפולה (ומשולשת) וחז"ל מנצלים את הרב-משמעות של המילים כדי ללמד אותנו לקח חשוב. כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'. הפשט של הצלע האחרון הוא שמי שרודף בצע כסף מקלל שם שמים, אבל חז"ל מבינים את הפועל בר"ך כאן במובן של ברכה, והשורש בצ"ע בז'רגון החכמים מצביע של 'ביצוע' – עשיית פשרה.

כוונתו של רבי יהושע בן קרחה שאת צרכי המשפט לפעמים יש למתן בגלל הדרישות של הצדק והשלום. כשראובן תובע את שמעון הצדק האמיתי שוכן במקום כלשהו בין שתי הטענות, אבל כל אחד משני הצדדים רואה את תביעתו כמוחלטת. אם 'עושים משפט' ראובן יגבור על שמעון (או ההיפך) והשני ירגיש שנעשה עמו עוול. היכן שניתן להביא לפשרה בין הצדדים אף אחד מהם לא יקבל את כל מבוקשו אבל שניהם יקבלו חלק ממבוקשם ושום צד מן הצדדים לא ירגיש שנעשה עמו עוול.

כעת נוכל לחזור לדיון בגמרא:

ובכך הגענו למשמעות של 'משפט שלום': ביצוע פשרות.

המשך יבוא.

בקשר עם הראשונה משבע המידות של הלל הזקן אל ספורר כותב:

אני מבין שלא משתמשים עוד בגזרה שוה בעידן שלנו כדי לפרש את התורה. מי עשה שינוי זה ומדוע?

אני משיב:

מעולם לא התירו להשתמש בגזרה שוה באופן חפשי. השימוש במידה זו תמיד היתה מוגבלת מאוד. חז"ל סברו שרק משה רבינו, ששמע במו אזניו כביכול את ההסברים מפי הגבורה היה מסוגל לקבוע באופן מוחלט שהכתוב התכוון במקרה זה או אחר ליצור גזרה שוה. יהא זה כפי שיהא, חז"ל קבעו שאת המידה של גזרה שוה מותר לאדם להביא רק בשם רבו ששמע את זה מרבו בשרשת חזרה עד למעמד הר סיני כביכול. במילים אחרות: גזירה שוה הינה מידה שקיבלו החכמים מן העבר הרחוק ובתקופה התלמודית לא הפעילו בכלל.