הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
כד:
הצעתו הרצינית ביותר של הלל שכולנו נעשה מאמץ להתנהג כמו תלמידים של אהרון מתבססת על הנחה בטוחה שאינה ניתנת להוכחה. אם מבקשים ממני להשיב על השאלה "מה הערך העליון בשיטה החברתית ההלכתית?" אני חייב להשיב שלדעתי יש שני ערכים עליונים שווים: השלום והצדק. כפי שנראה במקור שנביא בימים הקרובים, אצל החכמים משה הוא הדוגמה העילאית של הצדק כמו שאחיו, כפי שכבר ראינו, הוא הדוגמה העילאית של השלום.
25:
יש פרק במדרש [ויקרא רבה ט ט] שמופיע גם בהרבה מקומות אחרים. אני יכול לתאר את הקטע הזה רק כמעין שיר הלל לשלום של החכמים. אינני מתנצל על כך שאני מציג כאן מובאות רחבות מאותו המקור:
- שיר ההלל לשלום מתחיל עם אימרה מאת רבי שמעון בר יוחאי: הוא מבקש 'להוכיח' כביכול שהשלום הוא הברכה הגדולה ביותר הואיל והוא מכיל כבר בתוכו את כל שאר הברכות. הוא מביא את מזמור כט יא, "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום."
- חכם אחר, חזקיה שמו, מצביע על כך שבתורה השלום שונה באופן מהותי מהרבה מצוות אחרות. רוב המצוות מנוסחות בצורה של "אם" (או "כי"): לדוגמה, "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" [שמות כג ד] או "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶך … וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים." [דברים כב ו] – וכך עוד הרבה מצוות. יש להישמע להוראות של מצוות אלה אם המצב המתואר בהן יקרה, אבל לא רובצת עלינו חובה לחפש מצבים כאלה כדי לקיים את המצווה. אבל לגבי שלום נאמר לנו [מזמור לד טו] "בקש שלום ורדפהו". על פסוק זה מעיר חזקיה: 'בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר.' כך השלום מוצג לא כמצב רצוי בלבד אלא החכמים דורשים מאתנו לנקוט בצעדים משמעותיים כדי להבטיח, עד כמה שיכולתנו מגעת, ששלום ורצון טוב ישררו בכל מקום.
- בר-קפרא מלמד שערך השלום כה גדול שכדי לשמור על שלום בית – שלום בין גבר ואשתו – אפילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מוכן לומר דבר שיקרי! בבראשית יח יב, כששלושת האורחים מנבאים ששרה הזקנה תלד את יצחק היא צוחקת ואומרת שבעלה זקן מדי מלהוליד בנים. אבל כשהקדוש ברוך הוא מדווח על כך לאברהם [בראשית יח יג] הוא מגן על כבודו ואומר לו ששרה אמרה שהיא עצמה זקנה מדי מללדת, ולא אברהם.
- בר-קפרא גם מביא עוד פסוק בשבחו של השלום. הוא אומר שאין במלאכי השרת "לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצוּת וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה"; ובכל זאת כתוב [איוב כה ב] שהקדוש ברוך הוא "עושה שלום במרומיו". ובר-קפרא מסיק מסקנה דרך מעין קל וחומר: "אם בעליונים צריכין שלום, התחתונים [דהיינו אנחנו!] שיש בהם כל המדות [הרעות] הללו – על אחת כמה וכמה!"
- רבן שמעון בן גמליאל מביא מצב אחר שלגביו יש ביטוי לדבר שקר כדי לשמור על השלום. אחרי מותו של יעקב אבינו אֶחָיו של יוסף דואגים שעכשיו לא ישרור שלום בינם לבין יוסף. הם אומרים לו [בראשית נ יז] שאביהם אמר להם להתחנן בפני יוסף שיסלח להם על מה שעוללו לו. ורבן שמעון בן גמליאל מצביע על כך שלא נאמר בשום מקום שיעקב אמר דבר כזה!
- רבי יוסי הגלילי מעביר אותנו משלום בית לשלום לאומי. הוא מצביע על כך שכה גדול ערכו של השלום שהתורה [דברים כ י] אוסרת על ישראל לתקוף את האויב אם לא קודם לכן הציעו להם ברית שלום. רק אם האויב מסרב את יוזמת השלום של ישראל מותר לישראל לתקוף.
- רבי יהושע דסכנין אומר שכל קטע ראשי בתפילות שלנו מסתיים עם ברכת השלום: כשקוראים שמע (בערבית) מסיימים עם כך שהקדוש ברוך הוא "פורש סוכת שלום עלינו"; תפילת העמידה מסתיימת עם התפילה לאלוהים – "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"; כך גם הקדיש בא על סיומו; כך גם ברכת המזון; וברכת כהנים מסתיימת עם המילים "וישם לך שלום". הרשימה ארוכה ומרשימה.
- יש הרבה, הרבה, יותר פרטים 'בפרק השלום' במדרש ויקרא רבה, ואינני יכול להביא את כולם כאן. אם כן, אסיים את התיאור הזה עם עוד דבר שנמסר בשם רבי יהושע דסכנין. שהשלום הוא הערך הגדול והנכסף הוא 'מוכיח' מכך שלעתיד לבוא ישרור שלום בעולם: "ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין? [ישעיה סו יב] 'הנני נוטה אליה כנהר שלום'. רבנן אמרו: גדול שלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר [ישעיה נב ז] 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום'".
כו:
על יסודות כאלה בנה הלל את קיראתו שכל יהודי ויהודי יעשה מאמץ להידמות לאהרון, רודף השלום.
המשך יבוא.
בקשר עם שבע המידות של הלל הזקן
אל ספורר כותב:
בשחרית אנחנו בדרך כלל מסיימים את ברכות השחר עם הקטע "רבי ישמעאל אומר…" שמפרט אותן המידות שהנך מייחס להלל. ראשית כול אני מודה לך על כך שהבהרת שהלל היה ממציאם של מידות אלה, אבל מדוע אין אותו הקטע מבהיר זאת?
אני משיב:
באבות 054 כתבתי: הלל הנהיג שבעה כללים (שבע מידות). מאוחר יותר אלה הורחבו לשלוש-עשרה מידות ואף לשלושים ושתים מידות, אך הלל היה אחראי לניסוח של שבע מידות בלבד. רבי ישמעאל לקח את שבע המידות שבהן התורה נדרשת והרחיב אותן לשלוש-עשרה. הרחבה זו באה על-ידי הוספת מידות נוספות וגם על-ידי פירוק אחת המידות של הלל לכמה מידות. הניסוח המקורי של שבע המידות של הלל הזקן נמצא בתוספתא [סנהדרין ז ה]. ההרחבה של רבי ישמעאל נמצאת במדרש התנאי, ספרא [א א].
לאל ספורר יש עוד שאלה, ואני מקווה להשיב עליה בשיעור הבא.)
