Avot-H056
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
השיעור היום מוקדש ע"י סול פרידמן לזכרו של אביו, לואיס פרידמן, אלעזר בן שלמה יהודה ז"ל. האזכרה חלה היום.
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה י"ב (חזרה):
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
הסברים (המשך):
כב:
כעת אנחנו ניגשים לתרומתו המוסרית של הלל ליהדות, תרומה שמודגמת באופן יוצא מן הכלל במשנתנו הנוכחית. כאן הלל מדרבן אותנו להיות 'תלמידים של אהרון'. במקורותינו הקלסיים אהרון מופיע כדוגמה עילאית של רודף-השלום. השלום, כמושג ערטילאי, נחשב כאחת הברכות הגדולות ביותר אשר מכירה היהדות ההלכתית – כפי שנראה בבוא העת. אהרון, כנושא הנס האב-טיפוסי של ברכה זו, יוצא מפסוקים במקרא [מלאכי ב ה-ז], פסוקים שבהם הנביא גומר את ההלל על הכהונה בימיה הטובים ביותר. (אהרון, אחיו הבוגר של משה רבינו והכוהן הגדול הראשון, הינו אביה הראשון של כל הכהונה):
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:
כג:
הדוגמה הקלסית על פעילותו של אהרון כרודף-שלום נמצאת במדרש מוכר היטב[אבות דברי נתן יב ג]:
כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר, "אוי לי היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן? – בושתי הימנו שנתן לי שלום." נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו. "בני, ראה חברך מהו אומר: מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר, 'אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו.'" הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והלך אהרן ויושב אצל האחר ואמר לו, "בני, ראה חברך מהו אומר: מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר, 'אוי לי! היאך אשא את עיניו ואראה את חברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו." הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה.
יש להודות שסיפור זה מתאר את אהרון כשהוא עוזב את האמת הצרופה, ונטפל בנושא זה בהקשר עם רדיפת השלום כשנבוא ללמוד את המקור הבא.
המשך יבוא. שאלות ותשובות:
בקשר עם שבע המידות של הלל הזקן אמנון רונאל מעלה שתי שאלות. שאלתו הראשונה הינה, בעצם, סיכום:
לסיכום: כלל ופרט – הפרט מצמצם את הכלל (והוא בעצם הכלל); פרט וכלל – הכלל מרחיב את הפרט (והפרט הוא רק דוגמה ספציפית); כלל ופרט וכלל – גם פה הפרט הוא רק דוגמה ספציפית לכלל. אני משיב: שני הסיכומים הראשונים נכונים ומתומצתים להפליא, אם מותר לי להתבטא כך. אך הסיכום השלישי צריך להסביר שהפרטים משמשים כדוגמאות מצמצמות: מה שמשותף לכל הדוגמאות הופך להיות היישום המירבי האפשרי של הכלל. אני כתבתי: אמנע מהסבר מפורט על שתי המידות הנוספות, וזאת כדי לא למתוח את הסבלנות של הקורא יתר על המידה… האחרונה בשבע המידות של הלל הזקן נקראת 'דבר הלמד מעניינו' והיא מצביעה על הסקת מסקנה מתוך ההקשר הכולל יותר. אמנון כותב: דווקא נושא זה הוא מעניין וחשוב, והייתי שמח לקבל דוגמה. גבריאלה הריס גם היא ביקשה הסבר נוסף על אודות מידה זו. אני משיב: דוגמה קלסית של הגדרת היקפו של חוק כולל נמצאת בעשרת הדברות. רוב בני האדם סוברים שהדיבר [שמות כ יג, דברים ה יז] שאוסר על גניבה מתייחס לגניבת רכוש. אך במדרש שמים לב להקשר באופן מאוד מדויק: הדיברות הצמודים – לא תרצח ולא תנאף – הינם במשפט עברי עבירות שבדיני נפשות, עבירות שעונשן הוצאה להורג. לפי המשפט העברי, סוג הגניבה היחיד שגם הוא בדיני נפשות הינו החטיפה – גניבת בני אדם. אם כן, מסיקים במדרש, גם הדיבר הזה אוסר על חטיפת בני אדם, ולא על גניבת רכוש. לא מיותר לציין שהאיסור על גבינת רכוש נמצא בחומש ויקרא [יט יא], וגם שם טיבה של המצווה מתפרשת מההקשר הכולל:
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:
|