Avot-H054
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה י"ב (חזרה):
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
הסברים (המשך):
יג:
לאחר ששמו התפרסם עקב תמיכתו בשיטת מדרש התורה הלל הנהיג מידות שתשמשנה ככללים לשיטה, אחרת תהיה סכנה שבני אדם 'יפרשו' את הכתוב עד בלי היכר. הרעיון לא היה 'לאלץ את הכתוב לומר מה שאני רוצה שהוא יאמר' (כפי שקורה בהרבה פרשנויות של ימינו) אלא כדי לעשות מפורש כל מה שבאופן לגיטימי ניתן לסבור שהוא כבר מרומז בכתוב. הלל הנהיג שבעה כללים (שבע מידות). מאוחר יותר אלה הורחבו לשלוש-עשרה מידות ואף לשלושים ושתים מידות, אך הלל היה אחראי לניסוח של שבע מידות בלבד. כאן השיעור הופך להיות קצת 'טכני' ועלי לבקש את סבלנותכם כשאני מסביר אחדות ממידות אלה, שהרי הן חלק מהירושה שהוריש לנו הלל הזקן והן חלק מחותמו הנצחי על התפתחותה של היהדות המסורתית. יד: גם את הכלל השני הדגמנו באותו שיעור – אבל לא נקבנו שם בשמה של המידה. המידה נקראת 'גזרה שווה', והיא מוסברת באבות 052, הסברים 7,8. דיון נוסף על אודות מידה בעייתית זו נמצא (באנגלית) בסנהדרין 009, ובסנהדרין 054, ובמקומות רבים נוספים. טו:
לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר:
יש כמה וכמה כתובים שבהם נדונה עדות, אבל רק בכתוב הזה מפורשת הדרישה לבסס עדות על שני עדים. מה שנאמר בכתוב זה מותר להבין שהוא נכון לגבי כל מקום שבו מדובר בעדות:
ממשמע שנאמר 'לא יקום עד' איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר [למה הכתוב אומר] 'אחד'? זה בנה אב: כל מקום שנאמר 'עד' הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב 'אחד' [סנהדרין ל' ע"א].
טז:
המידה הרביעית דומה למדי לשלישית: בנין אב משני כתובים. ההבדל בין השתים הוא שהדרישות המיוחדות מופיעות בשני פסוקים או יותר, ולא בפסוק אחד. הא לנו לשם דוגמה מה שכתוב בחומש שמות כא כו-כז –
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ:
במדרש [מכילתא פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה ט] מסבירים:
אין לי אלא השן והעין מיוחדות; שאר כל איברים מנין? הרי אתה אומר ודן בנין שניהם: לא הרי השן [של פסוק כז] כהרי העין [של פסוק כו] ולא הרי העין כהרי השן. הצד השוה שבהן שהם מומין קבועין וראשי איברים ובגלוי ובמתכוין שאינן יכולין לחזור יוצא עליהם [עבד כנעני] בן חורין; אף כל ראשי אברים שאינם יכולין לחזור יוצא עליהן בן חורין:
תודה על הסבלנות עד כה! המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
מיכאל לוין כותב:
אתה כתבת [באבות 054 – ש"ר] שהלל התפרסם על כך שהסביר אם מותר לשחוט את קרבן הפסח בשבת שחל בפסח. אבל היהודים חגגו את חג הפסח לפני כן במשך כ-1200 שנה לפני שהלל נולד – אז מדוע לא פתרו שאלה זו במשך מאות השנים הללו? אני משיב: ראשית כול, יורשה לי להציע תיקון קטן. אני מתקן לא מחמת פדנטיות נוקשה (ולפעמים אני אכן פדנט כזה!) אלא מפני שאני חושש שמא יקראו את השיעור הזה ויבינו לא נכון. מיכאל מתאר מצב שבו 'הפסח חל בשבת'. אבל, כמובן, זה קורה מדי שנה – שהרי בחג הפסח שבעה ימים ואחד מהם חייב לחול ביום השבת בכל שנה ושנה! הבעיה שלפניה עמדו הלל ובני דורו לא היתה שחג הפסח חל בשבת אלא שערב פסח חל בשבת – במילים אחרות שליל הסדר היה במוצאי שבת. אחרי שהבהרתי מה שהבהרתי הנני מתייחס לשאלתו העיקרית של מיכאל. ראשית כול, כפי שהבהרתי בשיעור המקורי, שאלה זו אינה מתעוררת לעתים קרובות. כך לפחות מאז שעם ישראל אימץ את הלוח הקבוע במאה הרביעית לספירה. אין אנחנו יודעים בדיוק מה היה המצב לפני כן שהרי היו מסדרים את הלוח על-ידי ראייה בפועל של מצב הירח. אולם, מותר לנו לחשוש שהגוף שסידר את הלוח – הלא הוא הסנהדרין – הרשה לעצמו לפרש את הנתונים שלא לשמם – הן לרווחת כלל ישראל והן לרווחת פרטים מסויימים. לדוגמה, ידוע לנו שכשעלתה השאלה אם לְעַבֵּר שנה מסויימת אם לאו (דהיינו אם להוסיף לה חודש או לא להוסיף) הוחלט [סנהדרין י"ח ע"ב] להוציא את הכוהן הגדול מהדיון. החלטה זו נבעה מנסיון קודם שכוהנים גדולים, שעל-פי-רוב היו כבר באים בימים, תמיד יצביעו נגד עיבור השנה כיון שיודעים שביום הכיפורים יהיה עליהם להתפשט ולטבול במקווה חמש פעמים במים קרים, ולהם עדיף לעשות זאת בחודש ספטמבר מאשר בחודש אוקטובר. יכול להיות שהיתה מניפולציה דומה לגבי ראש חודש ניסן כדי למנוע מיום י"ד בניסן לחול בשבת, בגלל הקשיים ההלכתיים שכרוכים בכך. אבל, כמובן, אי אפשר לעשות כך עד בלי די. וגם עלינו לשים לב לכך שהלל לא המציא את הפתרון: ברצון הוא מודה בסופו של דבר שהוא נזכר שאכן למד מרבותיו מה שהעם עשה מתוך הרגל. אם כן, השאלה אכן נדונה לפני כן. |