שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:
א:
אנחנו כבר מודעים לכך שכל דור של החכמים המוזכרים בפרק זה נחשב כמי שקיבל תורה שבעל-פה בשרשרת שראשיתה בהר סיני, כפי שמתואר במשנה א' בפרק זה. אם כן, אלה שבאו במקום שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי היו שמעיה ואבטליון. כדי להבין את תרומתם לחוכמה הכוללת של פרק זה עלינו להמשיך בסקירה ההיסטורית של האירועים ושל הדמויות שעיצבו את התקופה שבה חכמים אלה חיו ופעלו.
ב:
שלומציון אלכסנדרה נפטרה בשנת 67 לפני הספירה. לפני מותה היא מצאה את עצמה עומדת בפני אותה הדילמה שבפניה עמד בעלה לפני מותו. וזו היתה הבעיה של ירושת המלוכה. לינאי ולשלומציון היו שני בנים: הבכור, יוחנן הורקנוס, נשא את שמו של סבו; הבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס, נשא את השם של דודו, זה שמלך לפני ינאי על מדינת יהודה. מחד גיסא היה ברור לשני ההורים שהבן הבכור לא ניחן לא בתבונה הפוליטית ולא בתובנה הפוליטית שלהן זקוק כל שליט מצליח; אבל מאידך גיסא לא היה יאה להפקיע את זכויותיו של הבן הבכור לטובת אחיו הצעיר. ינאי פתר את הדילמה על ידי זה שהוא התעלם משני הבנים כאחד; תזכרו שעל ערש דוי הוא מינה את אישתו למלוך אחריו.
ג:
הואיל ושלומציון המלכה לא יכלה לשמש כוהן גדול הסידור היה שהבן הבכור, יוחנן הורקנוס, יכהן ככוהן גדול בחיי אמו ולאחר מכן במשך כל ימי חייו הוא; ואילו עם מות האם הבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס, ישב על כס המלוכה וישלוט במדינה. ממות אביו בשנת 76 לפני הספירה יוחנן הורקנוס כיהן ככוהן גדול; כעת, עם מות אמו בשנת 67 לפני הספירה החצי השני של הסידור היה אמור להיכנס לתוקפו.
ד:
אין זה מפתיע שבבוא העת הבן הבכור לא היה מוכן לוותר על זכותו למלוך. יהודה אריסטובולוס מרד באחיו הגדול שברח לממלכת הנבטים בעבר הירדן. שם היה המלך אָרֶיטָס לחברו והוא העניק לו תמיכה צבאית כך שבשנת 65 לפני הספירה הביא את ירושלים במצור כדי לגרש את אחיו. מלחמת האחים נמשכה כשנתיים עד שבשנת 63 לפני הספירה פקעה סבלנותה של הסנהדרין והחברים עמדו על כך שהשאלה מי משני האחים ימלוך יובא בפני בורר עצמאי ובלתי תלוי. (באופן כללי ניתן לקבוע שהפרושים תמכו ביוחנן הורקנוס ואילו הצדוקים נתנו את תמיכתם ליהודה אריסטובולוס.)
ה:
בתקופה הזו הכוח העולה במזרח התיכון היה רומי. הרפובליקה הרומאית היתה בשלבי התמוטטות וכל בניה הגדולים ביקשו להגיע אל השליטה שמן הסתם תיפול בידיו של הגדול מכולם. כדי להשיג כוח היה צורך בצבא, והדרך החוקית היחידה שבה הסינט יכול היה לאשר צבא היתה עבור מלחמת כיבוש. כך היה שבעת ההיא יוליוס קיסר השליך את צבאותיו 'אלפי פסיעות' בכל איטליה הצפונית ('גליה שלפני האַלפִּים'), ובצרפת ובבלגיה ('גליה שמעבר לאַלפִּים') ובספרד – ואפילו הכניס את חוטמו לימים אחדים במה שהתרחש בבריטניה מעבר לתעלה. באותה העת חתנו, פומפיוס, עשה בדיוק אותו הדבר במזרח, וכבש שטחים רחבים במדינות שהיום נקראות יוון, טורקיה, סוריה ולבנון.
ו:
נדמה היה לחברי הסנהדרין המתוסכלים בירושלים שפומפיוס הגדול יהיה בורר עצמאי ובלתי תלוי מאוד מתאים שיברר ויפסוק במאבק עקוב-הדם שבין שני האחים. לפיכך הם שלחו משלחת רמת-דרג לדמשק, כי שם פומפיוס היה מבלה את החורף עם צבאו. פומפיוס, הבחין כאן בהזדמנות יוצאת מן הכלל להאדיר את שמו ללא שפיכות דמים. הוא הקשיב בנימוס למשלחת של כל אחד מן האחים ואז פומפיוס בחר לטובת רומי! הוא אישר שיוחנן הורקנוס ימשיך לכהן ככוהן גדול אבל פומפיוס לקח לעצמו בשם הסינט ברומי את השליטה הפוליטית על יהודה. וכיון שהבחין בכך שליהודה אריסטובולוס היו יותר מדי יכולות ושיהיה מסוכן לשחרר אותו הוא שלח אותו לרומי באזיקים.
המשך יבוא.
זאב אורזך שלח אלי את החומר הזה על הכתובה שעל אודותיה דיברנו באבות
041:
מעטים יודעים שהאישה יכלה להשתמש בזכויותיה לכתובה כערובה ממשית להלוואה או, כמו בכל שטר חוב אחר, היא יכלה להשתמש בסכום הכתובה כדי לסלק חוב (בתנאי שהקונה יודע שקבלת הסכום מותנה במותו של הבעל או בגירושין). חכמי ימי הביניים נושאים ונותנים בלשון מאוד עכשווית על התנאים הנוגעים בערכה של סכום הכתובה – כגון תוחלת חיים, בריאות, שלום בית וכיוצא באלו. כך שאשה נשואה לגבר מבוגר ממנה או אשה נשואה לגבר בעל מזג חם יכלה לצפות לקבל יותר כסף בתמורה לכתובה מאשה מבוגרת יותר שחיה בשלום עם בעלה.
