Avot-H042

יב:
המשפט העברי אינו מכיר בזכות העדים לחזור בהם מעדותם. תקנה זו נתקנה כדי למנוע מעדים לחץ אפשרי שלא כהוגן מטעם גורמים אינטרסנטיים. אין כאן מקום להאריך, אך כדי להבין תקנות כאלה יש לזכור שלא היה כוח שיטור או כל גוף ציבורי אחר שתפקידו לחקור עבירות; ולכן החכמים היו צריכים לתקן תקנות מעין תקנה זו כדי להגן על מוסרי עדות. כמו כן, עלינו לזכור שסוג העד שהוא הנושא של דיון זה הוא בעצם הגורם המאשים – הקטיגוריה. להבנה יותר מעמיקה אני חייב להפנות את המעוניינים לארכיון (באנגלית) של מסכת סנהדרין.

יג:
אם כן, כשהשופטים עמדו לשחרר את האדם – בנו של שמעון בן שטח – הוא הזכיר להם שעל פי דין אין להאמין לעד שחוזר בו מעדותו. אביו, כמובן מאליו, ניסה בכל כוחו לשכנע את הדיינים לבטל את גזר דינם. באותו הרגע פנה הבן את אביו ואמר לו: "אבא, אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה". רצונו לומר שאם שמעון רוצה לשמור על עליונות החוק בישראל הוא חייב לכבוש את רחמיו כך שגורל בנו יהיה חשוב בעיניו 'כמדרס כף רגל'. לאחר כל זה גזר הדין בוצע.

יד:
התלמוד של ארץ-ישראל [סנהדרין כ"ח ע"א] מספר על מאורע זה בזו הלשון:

טו:
מאורע טרגי זה הוא הוא הרקע לאימרתו של שמעון בן שטח: הוי מרבה לחקור את העדים; שהרי אם בית הדין היה יותר זהיר בחקירת העדים בנו לא היה נהרג. ואולי תזכרו שבן-זוגו של שמעון, יהודה בן טבאי, היה מעורב במקרה של עיוות הדין שבו נטלו חלק עדים זוממים. באבות039 הבאתי את הסיפר הבא ולי נדמה שהוא מוסיף נפח כשקוראים אותו בקשר עם הסיפור על מות בנו של שמעון בן שטח:

שניים כתבו כדי לתקן את דבריי: מאיר סטון ודניאל וולרין. שניהם מבקשים להזכירני ששתי נשים קדמו לשלומציון אלכסנדרה בניהול מדיני: דבורה ועתליה.

אני משיב:

באופן טכני ייתכן שאתם צודקים, אבל אני עדיין בשלי. דבורה היתה נביאה ולא שליטה, וחז"ל עמלו רבות כדי ללמד שתפקידה היה תפקיד של עידוד ולא של שליטה. עתליה היתה אחות או אחות חורגת של אחאב מלך ישראל שנישאה למלך יהודה. כשמת המלך קמה היא ורצחה את כל זרע המלוכה ותפשה את השלטון [מלכים ב, יא]. הכוהן הגדול הצליח להציל תינוק אחד וכעבור כמה שנים התמרדו נגד עתליה, החזירו לשלטון את בית דויד ועתליה עצמה נהרגה. אני מעדיף לא להכיר בעתליה כשליטה לגיטימית.