טו:
שלא למרבה ההפתעה, סיפור זה הושמט מכתבי יד של ימי הביניים על-ידי הצנזורה של הכנסיה – צנזורה שבאירופה הוטלה על כול הספרים שיצאו לאור על-ידי יהודים ועבורם. אולם, במהדורות ישראליות מודרניות של התלמוד, כמו זו של הרב עדין שטיינזלץ, הקטע הוחזר למקומו ממקורות שבהם לא חלו ידיים.
טז:
מובן מאליו שכול הסיפור הזה פיקציה אחת גדולה. שהרי אם יש דמות אחת בכל ההיסטוריה העולמית שתאריכיה ידועים ומוכרים – פחות או יותר – הלא זה ישו הנוצרי. וכאן הוא מתואר כתלמידו של יהושע בן פרחיה, מאה וארבעים שנה בקירוב לפני מותו (בשנת 30 לספירה בקירוב). בעלי התוספות, שחיו ופעלו באירופה הנוצרית בימי הביניים, ידעו וידעו שהיה כאן מקרה בלתי אפשרי מבחינה היסטורית. הם הציעו שאולי היו שני בני אדם בשם ישו הנוצרי! הפיתרון המוצע לקושיא הינו בלתי אפשרי בדיוק כמו הקושיא עצמה.
יז:
בשבוע שעבר החלפתי דוא"לים עם עמית שבא בדברים עם אדם חרדי שעמד על כך שאת כול המידע ההיסטורי הבא במקורותינו הקדושים יש לקבל ללא פיקפוק וללא עירעור – אפילו כשהמחקר המודרני מלמד אותנו אחרת. אני שואל את עצמי איך אדם כזה יסביר איך ישו הנוצרי ההיסטורי יכול היה להיות תלמידו של יהושע בן פרחיה.
המשך יבוא.
באבות
032 כתבתי:
אולם, המסורת היהודית זוכרת אותו בשמו היהודי, יונתן, שתמיד מובא בצורת שם חיבה: ינאי.
כותב לי אמנון רונאל:
שם חיבה למי שנחשב לרודן אכזר?! אולי זה דווקא "ייוון" של שמו היהודי?
ואני משיב:
השם ודאי שאינו יווני. השם ינאי בעברית מקביל ליונתן כמו שהשם אודי מקביל ליהודה (או אהוד). ושמא בחוג החכמים צורה זו של השם היתה כינוי של ליגלוג או השמצה כלפי המלך. ובאמת, בעברית ינאי מכנה את עצמו "יהונתן המלך" ולא "ינאי המלך".
אמנון גם שואל על המסר המיסתורי ששיגר שמעון בן שטח ליהושע בן פרחיה: מני [מאת] ירושלים עיר הקודש לך [אלייך] אלכסנדריא של מצרים: "אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה."
מיהו "בעלי" – ינאי? "שוממה" בוודאי מבטא את הגעגועים לבן פרחיה, אבל אם ינאי עדיין "בעל הבית", אז איך הוא הבין שיש שלום?
אני משיב:
לא כן. כאן מתואר יהושע בן פרחיה כבעלה של ירושלים. זאת אומרת שמן הדין שהבעל יעמוד במחיצת אשתו.
