Avot-H028
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
אני מתנצל על כך שלא היו שיעורים בשבוע שעבר, דבר שנבע מתקלה בחומרה. אני מקווה שהכול שב כעת לקדמותו.
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ה':
יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:
הסברים:
א:
עכשיו הגענו עד לחכם האחר, בן-זוגו של יוסי בן-יועזר. מאחר ומן הסתם יוסי בן-יועזר היה בן-הזוג "האריסטוקטי" יותר מהשניים מסתבר שיוסי בן יוחנן היה מייצגו של האגף העממי של התנועה הפרושית. אבל אין לסברה זו כל השלכה משמעותית על המאמרים המיוחסים לו במשנתנו. ב:
פשוטים ככל אשר יהיו בעינינו זה עשוי להטעות, הואיל ויש להבינם בהקשר של חיי יום-יום באותם הזמנים. שני הסעיפים הראשונים ברשימה שלו נראים כקשורים זה בזה. ראשית כול הוא מדרבן את עמיתיו לאמץ לעצמן מדיניות של בית פתוח. בפירושו על משנתנו רמב"ם מבין זאת כהמלצה שחכם טוב לו שתמיד דירתו תהיה פתוחה לרחוב כדי
שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד.
כדי שנבין הערה זו נכון עלינו להכיר את סדרי המגורים באותם הימים. בעצם, הסידורים שאתאר כעת נהגו במשך מאות בשנים.
ד:
כביתו של אברהם אבינו עליו השלום, שהיה פתוח לארבע רוחות העולם, כדי שלא יצטרכו האורחים [העניים] להקיף למצוא הפתח:
ה:
יוצא מכך, אם כן, שאם אדם ממלא אחרי העצה שבסעיף הראשון ממילא הוא ימלא אחרי הדרישה שבסעיף השני: ויהיו העניים בני ביתו. אבל גם כאן יש לרמב"ם הבנה שונה במקצת. לפי הבנתו סעיף זה שבמאמרו של יוסי בן-יוחנן אומר שיותר טוב
שיהיו שמשיך [משרתיך] העניים והדלים והוא יותר ראוי מקנות העבדים, וכך היו החכמים מגנים קנות העבדים ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו:
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
בשיעור אבות 026 כתבתי כך: בפירושו על משנה חגיגה פ"ב מ"ב מסביר הרב עובדיה מברטינורו ["ברטנורה"] שהאסכולה שהתנגדה לסמיכת ידיים ביום טוב סברה שהואיל והמקריב חייב לסמוך את ידיו על ראש החיה בחוזקה סמיכה זו כמוה כניצול החיה או שימוש בה – דבר שאסור ביום טוב.
לדויד סירדצקי יש שאלה מן הצד: אבקש שתסביר מדוע כאן ובמקומות אחרים רבים נדמה שיש רתיעה מלזהות איזו משתי האסכולות אימצה איזו סברה. נדמה שגם בתלמוד זה קורה לעתים קרובות: "רבי פלוני התנגד לדברי רבי אלמוני … אחד מהם אמר כך ואחד אמר אחרת". מדוע נרתעת המסורת להגיד לנו איזו שיטה יש לייחס לכל אחד מהחכמים שבמחלוקת? אני משיב: המקרה הספציפי שאותו דויד מצטט אינו לעניין, שהרי באותה המשנה אין בכלל רתיעה של התנא לגלות את מקורותיו! בשיעור הבא היה צורך להביא את המשנה כולה ושם כמובן כל הפרטים נמסרו. אבל התופעה שעליה דויד כותב בהחלט קיימת במקומות אחרים. העורכים של הגמרא הקפידו בנימוק מקורות; יתירה מזו, הרבה פעמים הם מוסרים לא רק מה שהחכם אמר אלא גם מי שמע אותו כשהוא אמר מה שאמר: "אמר רבי פלוני אמר רבי אלמוני" – פירושו של רבי אלמוני היה נוכח כשרבי פלוני אמר מה שאמר. ביטוי אחר מלמד שהמוסר לא היה נוכח אלא מוסר רק משמועה: "אמר רבי פלוני משום רבי אלמוני". אבל יש מקרים שבהם עורכי התלמוד פשוט לא ידעו למי לייחס מאמר. על פי רוב זה קורה כשיש דיווח על שיחה בין שני חכמים ולא נודע מי מהם אמר מה שנוגע לדיון הנוכחי. במקרה כזה עורכי הגמרא משתמשים בנוסח שעליו דויד כתב: "שני חכמים, רבי פלוני ורבי אלמוני. אחד מהם אמר … ואחד מהם אמר…" |
|
חג השבועות חל השבוע, ולכן השיעור הבא יהיה ביום שני, 31 במאי.
חג שמח לכולם. |