Avot-H027
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ד' (חזרה):
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:
הסברים (המשך):
ז:
כפי שכבר אמרנו, יוסי בן-יועזר חי בתקופה של הרדיפות שקדמו להתקוממות בהנהגת החשמונאים, בחצי הראשון של המאה השניה לפני הספירה. משנתנו מתארת אותו כבן הכפר צרֵדה בדרום השומרון. במשך תקופת כהונתו, יחד עם בן-זוגו הוא התאמץ מאוד לשמור באמצעות פסיקה את הזהות הדתית והאתנית של העם היהודי מול גל ההתייוונות הגואה. הוא ועמיתו "גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית" [שבת טו ע"א]. הרעיון היה שההכרזה על טומאה של כל ארצות תבל (מלבד ארץ-ישראל) תרתיע את היהודים מלרדת מן הארץ; ואולי להכרזה על טומאת כלי זכוכות היתה מטרה כלכלית. המשנה [סוטה פ"ט מ"ט] מציגה בגעגועים את יוסי בן-יועזר כשריד אחרון של תור הזהב של חכמים שלא קמו כמותם אחריהם. ח:
אמר לו, "אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו". אמר לו, "עשה אדם רצונו יותר ממך?" אמר לו, "ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו!"
מדרש זה מסיים ואומר שיקום התחרט חרטה עמוקה והלך ואיבד את עצמו לדעת. אבל ספר מכבים א' [פרק ט, פסוקים נה-נו] מייחס ליקום סוף מר אחר:
בעת ההיא יקום ניגף וכל תוכניותיו השתבשו. פיו נסתם ולקה בשיתוק כך שלא היה מסוגל עוד לדבר דבר ולא לתת פקודות לגבי הנהגת ביתו. כך מת יקום בעת ההיא תוך סבל רב.
וכפי שבעל מוסר היה מעיר: מגיע לו!
שאלות ותשובות:
מיכאל לוין שואל: האם יש גיבוי היסטורי לרעיונות אלה – הנהגה זוגית לפרושים, עריקה מהצדוקים (מלבד הכתוב במסכת אבות עצמה)? אני משיב: רבים ממקורותינו מספרים ששמעון הצדיק היה כוהן גדול – אחד מהמאריכים באותו תפקיד במשך שנים רבות. מובן מאליו שעד זמנו כל הכוהנים הגדולים היו צדוקים; וגם אחרי זמנו, במשך מאתיים שנה יותר, רובם ככולם של הכוהנים הגדולים היו צדוקים. סקירה חטופה ולא מעמיקה מוצאת את המקורות הבאים שבהם מוצג שמעון הצדיק גם כחכם מן החכמים וגם ככוהן גדול. בתלמוד הבבלי: יומא ט ע"א, ל"ט ע"א-ב, ס"ט ע"א; מגילה יא ע"א; נדרים ט ע"ב – י ע"א; נזיר ד ע"ב; מנחות ק"ט ע"ב. בתלמוד של ארץ-ישראל: שקלים ט"ז ע"א, יומא ד ע"ב, כ"ז ע"א, ל"ג ע"ב. וכמובן שיש עוד הרבה מאוד איזכורים. חלק מהמקורות שהבאתי כאן הם "כפילויות"; זאת אומרת שאותו חומר מובא יותר מפעם אחת במסכתות שונות. שני סיפורים עיקריים יש על אודות תקופת כהונתו. הסיפור האחד הוא על כך ששמעון הצדיק היה אחד מתשעה כוהנים גדולים בכל דורות עם ישראל שקיימו את טקס הפרה האדומה. (טקס זה מתואר בתורה [במדבר פרק יט] ולמדנו נושא זה לעומק כשלמדנו מסכת ידיים.) הסיפור השני שמובא פעמים רבות במקורות מלמד שניבא את מותו עקב חווייה שחווה כשנכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים האחרון של חייו. באשר לזוגות: המונח עצמו בא לנו ממקורותינו! חמשת הדורות הללו של הנהגה זוגית מכונים "הזוגות" בהרבה מקומות. אחד מהם [משנה פאה פ"ב מ"ו] למדנו גם אנו כשלמדנו את מסכת פאה; מקומות נוספים כוללים תוספתא חגיגה פ"ב ה"ד ותוספתא ידיים פ"ב ה"ז; תלמוד בבלי חגיגה ט"ז ע"ב – ועוד כהנה וכהנה, כל כך הרבה שאין טעם להביא את כולם.
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין:
כל אלה ברשימה זו שסוברים שאין לסמוך ידיים על ראש קורבן ביום טוב הם מהפלג השמרני יותר של תנועת הפרושים ומבני האצולה, ואילו אלה שסוברים שמותר לקיים טקס זה ביום טוב הם מהפלג העממי יותר, והם בעלי דיעות ליברליות יותר.
|