Avot-H026
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ד' (חזרה):
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:
הסברים (המשך):
ד:
יוסי בן יועזר היה כוהן. ייתכן שהיה צאצא של משפחת כהונה שבאה מאותם הצדוקים שהצטרפו לתנועת הפרושים לפני שני דורות. הביוגרפיה שלו, כפי שנראה בשיעורי ההמשך, בהחלט יכולה לרמוז שאכן כך היה. אם באמת כך היה, נימת תורתו המובאת במשנתנו מגלה לנו עד כמה הוא וחבריו התאימו את עצמם בכל הלב לחברה הפרושית ולתורת הפרושים. ה:
אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי:
ו:
המשנה [חגיגה פ"ב מ"ב] מוסרת לנו שהמחלוקת ההלכתית הראשונה נוצרה בתקופת כהונתם של הזוג יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. שניים אלה היו חלוקים לגבי האופן שבו מביאים קורבן מסוגים מסוימים בבית המקדש. כשאדם פרטי הביא בהמה או חיה לבית המקדש כדי להקריבה כקורבן נדבה הוא היה חייב להגישה על-ידי זה שהוא סומך את שתי ידיו על ראש החיה לפני שהוא מפקידה לשחיטה בידי הכוהנים. פעולה זו של הנחת הידיים על ראש החיה מכונה "סמיכה". היתה הסכמה כללית אצל החכמים שמותר היה להביא קרבן נדבה ביום טוב; אבל לא הסכימו אם סמיכת הידיים מותרת בחג. בפירושו על משנה חגיגה פ"ב מ"ב מסביר הרב עובדיה מברטינורו ["ברטנורה"] שהאסכולה שהתנגדה לסמיכת ידיים ביום טוב סברה שהואיל והמקריב חייב לסמוך את ידיו על ראש החיה בחוזקה סמיכה זו כמוה כניצול החיה או שימוש בה – דבר שאסור ביום טוב. כמובן, האסכולה האחרת לא הסכימה.
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ.
משנה זו גם מלמדת שאותה המחלוקת נמשכה בין בני הזוגות הבאים במשך עוד ארבעה דורות, וטרם יושבה אפילו בתקופת אחרון הזוגות, הילל ושמאי.
המשך יבוא. שאלות ותשובות:
בתשובה לשאלה של יעקב חיניץ הבאתי דברי רמב"ם בעניין "מטבע ברכות":
כותב לי אמנון רונאל: אם כך, הדוגמה שהוא נותן למטבע הברכות אינה רק "מסגרת כללית" כדבריך, אלא נוסח מדוייק: פה יאמר "ברוך אתה…" ופה אסור להוסיף "ברוך אתה…" גם אם דרישת רמב"ם להקפיד על מטבע הברכות לא התקיימה ברבות הימים, הרי שכוונתו בביטוי "מטבע ברכה" ברורה לחלוטין. אני משיב: לא נכון! באי-הבנה זו אני אשם ולא רמב"ם. רמב"ם מביא את דבריו מדברי משנה [ברכות פ"א מ"ד] –
בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:
הרעיון הוא שלקריאת שמע חייבים להקדים שתי ברכות. (ברכה "ארוכה" היא ברכה שגם מתחילה בביטוי "ברוך אתה ה'" וגם מסתיימת באותו הביטוי, ואילו ברכה "קצרה" היא ברכה שמסתיימת בביטוי זה בלבד.) מסגרת זו נשמרת עד עצם היום הזה. אבל התוכן של הברכות – מלבד הפתיחה והחתימה – לא נקבע. לדוגמה תשמש הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע בערבי שבתות. הרב סעדיה גאון [882-942] בסידור התפילה שלו מציע את הנוסח הבא, שאותו ניתן להשוות עם הנוסח המקובל בסידורי התפילה שלנו היום. הביטויים שאין לסטות מהם מובאים בצבע גופן שחור.
ברוך אתה ייי, אלהינו מלך העולם, אשר כִּלָּה מעשיו ביום השביעי ויקראֵהוּ עונג, שבת קדשו. מערב עד ערב התקין מנוחה לעמו ישראל. כרצונו גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. ברוך אתה ייי, המעריב ערבים:
|